אבל בעצם אני רוצה להגיד משהו אחר, יותר חזק. אני רוצה להגיד שיש לי צורך לגעת במה שנכתב. למשש את המלים באצבעות. דבר שאפילו המסך הכי משוכלל בעולם לא יכול לתת לי.

בחודשים האחרונים כשאני רושמת צ'ק או כותבת פתק קצרצר ואגבי כדי להשאיר לך על המקרר, משהו רגיל שברגילים בענייני חלב ולחם שהולכים להיגמר, האותיות שלי מסתכסכות. הן רודפות ומשיגות ומתנגשות זו בזו, ואני מתבוננת בכתב שהיה פעם שלי ולא מכירה אותו. כשראיתי את המחברת הזאת והדגדוג באצבעות התחיל התחייבתי לעצמי שאכתוב לאט, שאשמור על קצב מתון של כתיבה, שאקפיד מאוד לכתוב אותיות קריאות, מלים הגיוניות, כתב מסודר ולא פרוע ומשתלח ומטורף כמו זה הרגיל שלי. פתאום הבנתי שזה יותר מאשר סתם החלטה, שבעצם אני צריכה לחשוב לאט ומסודר כדי להיות מסוגלת לכתוב לאט ומסודר, ושכבר הרבה זמן אני כותבת פרוע ומשתלח ומסוכסך בראש שלי, ואולי אם אצליח להשתלט על האותיות יבוא קצת סדר גם בתוך הראש.

אני פותחת דף חדש במחברת ובכל פעם חווה אותה רתיעה - השורות נראות לי צפופות נורא. ואני יודעת ששום דבר ברווח שלהן לא השתנה, זה משהו אצלי שהשתנה, וזה מפחיד אותי. עשרים ושש שנים אנחנו חיים ביחד, מזמן מזמן חדלו השאלות של אם, ואילו, ואולי, ומתי, ואיך, ולמה. ושנינו יודעים ובטוחים שלפחות על הביחד הזה אין מה לשאול שאלות. אבל לפתע השורות נעשות לי צפופות. ואני לא רוצה אותן כאלה! אני רוצה אותן שורות רגילות של מחברת פוליו אדומה רגילה, בלי תחושה של מחנק בין קו לקו. אני רוצה לדעת שהכתב שלי נשאר מתאים לתבנית שתמיד הייתה, משחר ימי היסטורית-מחברות-הפוליו-האדומות.

אני רוצה להגיד עוד המון דברים עליך ועלי, אבל אני נמלטת מכאן. אל המציאות שנבראת במחברת האדומה. אני רוצה לגלות אותה, לפחות כמוך - שאינך קורא, ואינך יודע, ואינך מרגיש באיזה בריאה-מחברתית אני מתקיימת.  אבל ולאט ובבהירות מתברר לי משהו אחר לגמרי, שלא קשור לסיפור ההוא של אלכס ההוא שאינני מכירה. אני מחפשת אותך. אני מחפשת לשמור עליך. אולי תגיד לי למה.

13.4.2010 יום ראשון, מאוחר בלילה.

אלכס,

לא הספקתי לכתוב בבוקר. יום ראשון בבוקר תמיד לחוץ, לחוץ מבפנים, זה לא שיש יותר דברים לעשות מימים רגילים, אבל ההרגשה שעכשיו מתחיל שבוע שלם, יום אחר יום של הכרחיות מכבידה. במיוחד כשעכשיו אני לבד כאן. פעם ראשונה להכין את הילדים לבד לגנים, לא ידעתי שאתה לא מורח חמאה על הלחם של אוהדי, הוא כעס נורא כשראה, וצעק בקול מטורף מכעס שאבא אף פעם לא עושה את זה, הוא יודע שזה עושה לך איכס על האצבעות. מול עיניו זרקתי את הפרוסות לפח והוצאתי שתיים חדשות, ושמתי ביניהן את הגבינה הצהובה שלו, וקישטתי באלכסון של מלפפון חמוץ. רק שיירגע, אלוהים, שיירגע, מאיפה בא לו הכעס הזה, ועוד ביום ראשון בשבוע.

ואצלך מה - חופש? אתה מסתובב עם הסוכנת שלך לראות בתים? בערב הספקתי לקרוא את המייל שלך לילדים, הם לא הבינו מה זה "סוכנת". הסברתי להם שזאת מישהי שהאוניברסיטה הביאה במיוחד בשבילך כדי שתראה לך בתים באוקספורד, זאת העיר שנגור בה בשנתיים הקרובות. הם שאלו למה. אמרתי שאתה לא מכיר את אוקספורד, שאתה לא יודע איפה אפשר למצוא בית שיתאים לנו, צריך שזאת תהיה שכונה טובה, עם שכנים טובים, עם גן ילדים טוב, עם מגרש משחקים שאפשר ללכת אליו בימים יפים. שכונה שיהיו בה רחובות נעימים ובתים יפים. שוב ניסיתי להסביר שהחיים שם יהיו שונים, שזה לא יהיה כמו בירושלים, שאפשר לצאת לרחוב וללכת לחבר לבד, שנצטרך זמן ללמוד להכיר את האנשים, שזאת הסיבה שאני לא מסכימה יותר שנראה סרטים מצוירים מדובבים אלא רק כאלה באנגלית אמיתית שלא הפכו אותם לשפה שלנו. כדי שהם ילמדו להכיר את הצליל של השפה, אפילו שזה מעצבן וקשה.

במכונית, בדרך לגן, איילה אמרה משהו על אימא שלך. על זה שהיא הפסיקה לצבוע את השיער שלה. היא אמרה: "סבתא יודעת שלא נהיה כאן המון זמן, היא יודעת שכשנחזור נהיה כבר גדולים. היא יודעת שהיא לא תראה את אבא הרבה זמן אלא רק בחופשות כשהיא תבוא לבקר אותנו, או כשאנחנו נבוא לבקר אותה. היא הפסיקה לצבוע את השיער כי היא חושבת שכבר לא צריך יותר."

ואני לא חשבתי על זה בכלל. אני חשבתי על משהו אחר. אני חשבתי עליך, 11:00 בבוקר ביום ראשון, באיזה שעה סוגרים עניינים עם הכנסייה באוקספורד, זה כבר אחרי שכולם גמרו את העיסוקים שלהם שם? ואתה מגולח יפה, מוקפד מאוד סביב הזקן הקטן העשוי והמעוצב והדוקטורי-לעתיד שלך, ואתה לבוש בז'קט עם טלאים אפורים במרפקים, ואתה נוסע במכונית של הסוכנת המנוסה הזאת, הולך אתה מבית לבית, צועד לידה עם היד בכיס הז'קט ואולי גם רושם  רשימות בפנקס קטן? אני בטוחה שהיא רושמת, אם היא כזאת מקצועית כמו שטרחת להבטיח לי במייל. ואני חושבת מחשבה טיפשית, איזה סימן אתה מסמן ליד כל בית שיש לו סיכוי, כוכב? סימן שאלה? סמיילי? אלה הבתים שתשלח לי תמונה שלהם, כך הבטחת, אבל לא רק מבחוץ, אלכס, אני רוצה לראות את הקירות שבתוכם נחיה שנתיים. טוב? בבקשה אל תסתפק באריזה החיצונית.

מוזר לי לחשוב שאתה פוגש אנשים שאני לא מכירה. מוזר לי שאתה רחוק ואני לא מרגישה אותך. מוזר לי שאין לך טמפרטורה פתאום. מאיפה צצה לי המלה המוזרה הזאת - טמפרטורה. ממתי מדדנו אחד לשני את הטמפרטורה. עכשיו זה בדיוק מה שחסר לי.

אבא שלי אמר אתמול שאני שאננה מדי, שאני לא רצינית מספיק בענייני סוף השנה וההתארגנות לשנתיים בחו"ל, למשל השכרת הבית, אני צריכה להתחיל לעשות סדר בדברים, להעביר את מה שחשוב לחדר שיישאר סגור, להכין את הבית להשכרה. אני יודעת שהוא צודק, אלכס, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו, לא ביום ראשון של השבוע. אולי מחר. עכשיו, אלכס, עכשיו אני מכבה את המחשב, אני רוצה לכבות את היום הזה, אני רוצה להיכנס למיטה ולהתכדר רגע בתוך הכרית שלך, ואני רוצה שהלילה יעבור לאט לאט, בשינה רצופה ללא אף חלום.

ואני רוצה למצוא את השורות שלך על המחשב בבוקר, כשאתעורר.

אני.