עאפיה וסרג' עמדו משני צדיו. רקותיו הלמו. כתב היד המעוגל והמוכר מלא את הדף הבודד, נדחקה חתימתו של הדוקטור אל ירכתיים. בשתיקה קפל את הדף לשניים והניחו על המיטה למרגלות המת, הביט חליפות בסרג' ובעאפיה."בואו נסגור את החדר", נסדק קולו. נטל הדף, השיבו אל מזוודת העץ, סגר מבלי לִבזום את שהתיר, תחב מתחת לבית שחיו ופנה אל הדלת. "צריך להתקשר לחאג' עאפיף", בטאה עאפיה את שהיה ברור לשלושתם. "אני מתקשר", ירה, בעוד שמו של החאג' אגור בלשונה. חזרה עאפיה לפתוח במסע יומי עם עגלת התרופות, התגנבו השניים אל משרדו של חאג' עפיף, יו"ר חבר הנאמנים של המוסד. שולחן מאורך קדם את פניהם. הניח את מזוודת העץ בקצה השולחן והתיישב בשתיקה. סרג' מולו. דממה. מתבונן סביבו בכתלים העטורים בתמונותיהם של מייסדי הטריקה[i] בעמאמות[ii] לבנות עטורי זקנים לבנים. עיניים טובות. ממקום מושבו שלח יד אל מזוודת העץ והרים את חלקה העליון. שלף שוב את הנייר המקופל לשניים, יישר למשעי את קמט הנייר באגודלו ההולך ושב על פני צדו האחורי של הנייר. משהתעשת הפך, התבונן בסרג' נועץ בו עיניים בדריכות ללא אומר והחל קורא באיטיות ובבהירות.
"סהדי חביב נפשי",
כך פותח. ברגיל היה פונה אליו ב "חביב לבי". "חביב נפשי", כתב.
"בני, כותב אני בדיעה צלולה ובכאב ההסתלקות מן העולם אליו באתי כבריאה חדשה, כותב אני לך בתחנתי האחרונה טרם אצרר אל נשמת אמי. הימים רעים הם. לא הדלות והרעב נחלת עמנו, אלא האֶטם הפושה בכל. לא שיר לא בת צחוק, לא עליצות הנפש לא רננת השחוק. הרוע שב לשכון במקומותינו, בני. וודאי תביע פלא הגילוי וודאי תעצור המחשבה לנוח כאן ולעכל את דברי הבאים. בת לי. שושנה שמה. מקום מושבה צרפת. וודאי סבורה שאין אני בין החיים וכבר חלפו ל"ד שנים מאז מסרתיה בידי הישועים להצילה נפש. אני בחקירתי מצאתיה שמה בארץ זרה ולא ידעתי נפשי מכאב ההבלגה והדחייה ועצירת הגעגוע בזדון רוחי ניסיתי לגרשה מחלומותי ולהותירה בעולמה בצל תאנה רחוקה מגעש נחלי הדם והמשטמה, אך צווה ציוותי לך למסור את רכושי לידיה וטול את אשר תיטול בחוכמת האהבה והגיון החסד בו התברכת, בני. יהא סידנא עפיף עזר בחקירתך וכבר בא בסוד חיים. שלום לך. דוקטור מופיד אל גזאלה
עפעף לא רפרף השקט רבץ עתה בלבבות. המשימה ברורה. הגוף כמו מבקש להתעורר נכבש חזור והִכָּבֵש נכנע לצו המחשבה המתפצלת מתנפצת מתרסקת לרסיסים אולי יסע פריזה . לא. תבוא היא כאן וכבר תמונת עיניה צווארה וחצאית קמוטה, בחן הילוך צועדת, ידיה פרושות, שפתיה כשתי גבעות ג'אבל אל חלאל, שיניה סדורות וקומתה תמירה תמירה וצחותה כשלג מבליטה הצלב בין שני שדיה מנצנץ להכעיסו אך מה אשם יטפול ולמה מזדעם הוא שאין בה אלא תקאליד[iii] של מטיביה פורשי סוכך לה מימים של תום. תמונת ילדה באוניה עוזבת חוף דמים לאופק נעלמת מתהדרת בנוצות גם אם תחילה נסוכו בדמעה הרי ששחוק סביבה ועלץ אולי נישאה אולי הרתה אולי שקטה הרוח אולי שכחה אולי מחתה הזכרון ולמה שתטרח ולמה הכאב ולמה עצב מות האב יזיע נים נסתר ולמה ללבות האש ולמה לתחח, אדמה שנשדדה ביד זרים הרי הזמן משכיח, כך מטיח בו היצר: התעלם מזה הצו אומר רסיס קטן , הגיון מורד נכדו של זה שטן המניאו להיעתר, המעודד לחמוס אוצר, אך שעתו לגמול לפניו עתה מונחת, מתת אחרון לזה האיש אולי ירוונו נחת.
חייך. רון המחשבה פכפך בו, קפץ אגרופו והניחו בבקע שבין סנטרו ושפתו התחתונה. הישיר מבט אל סרג'. עיניים מחייכות. שפתיים קפוצות. "הפתעה?", פורש כפות ידיו בהניחו לנייר להישמט אל השולחן. "אוסה אוסה"[iv] מחזיר לו סרג' במבטאו המיוחד. "שושנה. הא?". "ווי", משיב סרג' בצרפתית. "אז מה יש לנו? חאג' עפיף אחד. אחד שושנה. לך תחבר את שניהם לא תקבל שניים". "חכה חכה. אתה והמשוואות שלך". "אני לא מחכה. אני מתקשר לסידנא". משך את חוט הטלפון וקרב את המכשיר אליו. חייג. אך תשובה איין. "הוא עדיין בזאווייה[v]. מתפלל". אותו יום צבאו מאות על בית הקברות של כפר ט'ולם. הידיעה אודות מותו של הרופא פרשה כנפיים. באו מכל כפרי הסביבה להשתתף בהלוויה, באו אורחים משכם, מרמאללה, מביר אל עוודה, נציגים של ארגוני מורים, רופאים, עורכי דין, ארגוני רווחה וסעד, נציגי אונרו"ה. מרחוק, בצומת השוק עמדו ג'יפי הסיור של משמר הגבול משל היו מפקחים על הסדר, שמא תגאה הארץ.
נטלה האדמה את הטוב שבבניה. [i] טריקה: קבוצת אחווה מוסלמית (צופים, סופים, דרווישים). [ii] עמאמה: מין תרבוש (עמאמה=שאמלה=טורבאן=תרבוש). [iii] תקאליד: מנהגים ("בית אבא" כמכתיב פעולה תרבותית). [iv] אוסה אוסה: סיפור סיפור. [v] זאווייה: מקום תפילה של הדרווישים. |