| חלק נכבד מהקילומטרים שרצתי בחיי גמעתי בארה"ב. מרביתם על כבישים ושבילים מבודדים בצפון מדינת ניו יורק. רק אני ועצמי. גרתי לא רחוק משביל האפלצ'ים, ואת ריצות השטח הייתי מבצע עליו. והכבישים? פתוחים לכל דורש. רק שים נעליים וצא לרוץ. מדי כמה קילומטרים הייתי נתקל באגם לצד הדרך, חלקם בגודל של שלולית וחלקם גדולים מהכנרת. בריצות הבוקר המוקדמות היה חולף על פניי רכב בכל חצי שעה לערך, צופר ומנפנף לשלום. הייתה אווירה מרגיעה בריצות האלו. לא התחריתי באף אחד, לפעמים אפילו יצאתי לדרכי בלי שעון. אלפי קילומטרים חלפו להם במקומות שרואים רק בגלויות. הבעיה בלרוץ עם עצמי הייתה שלפעמים הוא היה קצת משעמם. ברוב הריצות הוא היה בסדר, הוא הרי בחור נחמד בסך הכול, ואנחנו מכירים כמה שנים. אבל לפעמים, רק לפעמים, הוא היה עולה לי על העצבים. כשזה התחיל להגדיש את הסאה מצאתי את הפתרון המושלם. פעם בשבוע הייתי עולה על אוטובוס שנוסע כשעה וחצי עד לדאונטאון מנהטן, כדי לרוץ בסנטרל פארק וברחובות ניו יורק. לפעמים הייתי מדרים עד קוני איילנד שבברוקלין, קצה העיר, ולאיטי מטפס את העיר עד להרלם או הברונקס. פעמים אחרות הייתי חג סביב עצמי בסנטרל פארק לצידם של אלפי אחרים. אלפים. קשה להאמין. איך מצאתי את עצמי, מרחק שעה וחצי נסיעה, באחד ממעוזי הריצה הגדולים בעולם? הסנטרל פארק הוא אחד המקומות האהובים עליי בניו יורק. יש בו משהו מרגיע. כיאה לאמריקאים, הכול יעיל. שביל פנימי לרצים, שביל חיצוני לאופניים, ומדהים לראות שזה עובד. מי שרוצה להתחמק מהאספלט הלוהט מוזמן להשתחל לשבילי האפר שחוצים את הפארק לאורכו ולרוחבו. אפשר לרוץ בפארק שנים ועדיין לא להכיר את מלוא מסתריו. בחלק מהזמן הצטרפתי לקבוצה של רצים החברים באחד ממועדוני הריצה המפורסמים בעולם, והמועדון שאחראי על ארגון מרתון ניו יורק- NYRR (הניו יורק רואד ראנרס). כששאלו אותי החבר'ה איך תחום הריצה בישראל, עניתי- תחרותי. מאוד. טרם תחילת הלימודים באוניברסיטה שבתי ארצה, לביתי במרכז, והתחלתי לפקוד את מסלולי פארק הירקון. קשה היה שלא להתרעם בכל פעם שבן 17 רכוב על קטנוע, קסדתו מוסטת לאחור כאילו הייתה קסדה צה"לית, חלף על פניי בסערה. התרגלתי לזה. בכל פעם שרוכב אופניים כמעט והתנגש בי על מסלול הולכי הרגל רציתי להאמין שהוא פשוט לא שם לב לשילוט. גם לזה התרגלתי. את העובדה שמעטים האנשים שעברו אל מולי בחמש בבוקר ונופפו לשלום פטרתי בכך שהם כנראה עייפים. התרגלתי. לא הצלחתי להתרגל לאותם רצים שהדבר הראשון שמעניין אותם הוא בכמה אני רץ עשרה ק"מ/מרתון, כאילו זה מה שמגדיר אותי. לא התרגלתי להרגשת התחרות המתמדת על מסלולי הפארק. התרגלתי לכול, כנראה, חוץ מרצי הכביש. בשנה שעברה התחלתי לרוץ בשטח בארץ. קבוצת חברים מתאגדת מדי שישי וחורכת את מיטב השבילים ביערות ישראל. הנופים והמשטחים כאילו לקוחים מעולם אחר, והכול רק בנסיעה של מחצית השעה לכיוון מזרח. אריכות חיים? בהחלט יש שיגדירו את זה ככה. והאנשים. אה... הם קצת משונים. סבלניים יותר. חיים במישור זמן מעט שונה, אני מניח. רגוע יותר. יש איזו תחושה של שותפות גורל בשטח. בכביש זה כל אדם לעצמו, כאן אנחנו חוברים למען מטרה הגדולה מכולנו- הישרדות. ורוכבי האופניים שחולפים על פנינו בדרך תמיד יברכו אותנו לשלום. כנראה שגם להם נמאס קצת מהפארק. ביום מן הימים אולי נצליח לפתח תרבות ריצה בישראל. תרבות שבה הסימון המקווקו על האספלט תחתייך מסמל חומה, ולא רק המלצה. תרבות שבה אדם רץ, בראש ובראשונה, בגלל שהוא רץ, ולא כי הוא מסיים מרתון בשעתיים. תרבות שבה מרתון לא נחשב כמטרד לעיר, אלא מקור לגאווה ולהפנינג לכל המשפחה. תרבות שבה רץ אולימפי לא צריך לעבוד בעבודות נוספות כדי לממן את עצמו. תרבות שבה עוד מגיל צעיר מלמדים בבית הספר שספורט זה לא רק כדורגל וכדורסל, אלא עוד אינספור ענפים שונים ומגוונים. ובעיקר, תרבות שבה נבין שאנחנו לא מתחרים נגד אחרים, אלא רק נגד עצמנו. יש פתגם מפורסם שאומר כי הצלחה היא לא כמה רחוק הגעת, אלא המרחק שעשית מנקודת ההתחלה. ביום מן הימים, זה יקרה.
|