הנחות

סבא נפטר שלשום בערב, אחרי ההלוויה באתי לקחת את חפציו מבית האבות בו דר. שלושה ימים עברו מאז הלוויה וכבר התגעגעתי אליו. תמיד התייעצתי עם סבא לפני החלטות חשובות של חיי ועכשיו הוא איננו ואני נותרתי עם דילמה לא פתורה האם להציע נישואין לחברת הילדות שלי מיכל, היינו ביחד כבר שבע שנים ועדיין לא קבלתי החלטה.

 אחזתי בידי את היומן של סבא שהשאיר על השידה והשאיר לי עליו פתק לפני מותו בו ביקש ממני לקרוא אותו. הכתב היה מוכר,  עגול, הנון הסופית נמשכה כחץ למטה, האות אלף תמיד שכבה על האות שאחריה אותיות הנון והאות הא תמיד התחברו להם ביחד קראתי ומהרגע שקראתי ולא יכולתי להפסיק ......

נולדתי בקיבוץ עין חרוד בשנת 1928, הייתי מהילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ, אימי ואבי היו עולים שעלו לארץ בדרך לא דרך מרוסיה ושאפו להקים צורת חיים משותפת שבה כל אחד תורם כפי יכולתו מקבל על פי צרכיו. באותה התקופה הילדים שנולדו לא גרו עם ההורים. בקיבוץ גרנו בבית הילדים ושם גרנו שמונה עשר ילדים עשרה בנים ושמונה בנות.

הורי שהגיעו לארץ מבית אמיד וחופשי התקשו לחיות חיי שיתוף מלאים וכאשר היגיעה ירושה כספית נכבדה לרשות הורי, דרש הקיבוץ להעביר את כל הסכום הנכבד לקופת הקבוצה. אבי סרב ואחרי חמש שנים בקיבוץ עברנו לעיר תל-אביב.

גרנו ברחוב בן-יהודה ולמדתי בבית הספר א.ד. גורדון. באמצע כיתה ח' עלתה משפחת יוטקובסקי עם חמשת בנותיה מאנגליה לישראל וקבעה את מקום מגוריה בעיר תל-אביב. ביום שלישי אחד של חודש מאי נכנסה לכיתה שלנו בשמונה בבוקר תמר. היא עמדה זקופה בדלת הכניסה וסקרה בבוז את כל הילדים בכיתה כאילו היו כולם נתיניה העלובים הסרים למרותה. ליבי החסיר פעימה, כשפסעה עשרה צעדים איטיים מהכניסה, הביטה בי במבט מזלזל שהצמיד אותי למקומי וגרם לליבי לפרפר כמו שאף פעם לא הרגשתי כלפי אף אחת. למרות שהיו עוד שלושה מקומות פנויים בכיתה, למזלי היא  התיישבה  ליד הכיסא הפנוי שלצידי.

תמר הייתה הילדה הכי יפה שראיתי בחיי, שיער שחור ארוך שהיה אסוף בקוקו, עיניים כחולות ועור שהיה יותר לבן מהחול שבחוף של פרישמן ביום קיץ לוהט. למרות שהשתוקקתי לדבר איתה, עבורי היא הייתה כמו הפורצלנים שבחנויות הראווה שברחוב דזינגוף, לראות ולא לגעת.

מהרגע שהגיעה לכיתה כל הבנים הסתובבו סביבה כמו כוכבי לכת סביב השמש, ואני שבכיתה ח' הייתי צנום ונמוך ממנה בחצי ראש לא העזתי לגשת אליה ולבקש ממנה חברות.

בבית הספר התיכון השתניתי, עד כיתה י"א גבהתי בחמישה עשר ס"מ. שעות של חתירה בחסקה של טופסי המציל הפכה אותי לנער שרירי ושחום שנערות רבות  ביקשו  את חברתו. כדי להראות לתמר שאינני בחור נואש הסתובבתי בגלידה מונטנה עם שתי בנות תלויות על זרועי, ותמר כל מה שעשתה זה היה להביט בי באותו מבט מוכר ומשתק.

כל החלטה שקבלתי בחיי מאז אותו הרגע שראיתי אותה נועדה להרשים אותה. כשהתגייסתי ולחמתי במלחמת השחרור תמיד התנדבתי למשימות הנועזות ביותר וחשבתי כיצד תגיב כשאספר לה את מעללי. כשיצאתי לחופשות תמיד חיפשתי אותה בקפה האהוב עליה רוול, התיישבתי בכסא שלידה יחד עם אחת ממעריצותיי תוך שאני שואל לשלומה בנונשלנטיות מעושה והיא שתמיד הייתה מוקפת בגברים תמיד ענתה לי בקרירות כשהיא מסיימת את השיחה באותו המבט הכועס והמשתק.

לא הבנתי מדוע היא מתייחסת אלי כך. לתמר הייתה כזו השפעה עלי שאחרי כל פגישה מתסכלת, הבטחתי לעצמי שאוכיח לה שאני שווה יותר מכל אותם מחזרים שחיפשו את קרבתה.

כשהסתיימה המלחמה נרשמתי מייד ללימודי הנדסת בניין שיערתי שתהיה הרבה עבודה למהנדסים בבניית הארץ החדשה שזה עתה נולדה. כשסיימתי את לימודי הגיע השמועה לאוזני שתמר כנראה מתארסת והנחתי שהיא מתחתנת בקיץ הקרוב.

כעסתי, כל כך כעסתי עליה עד שהחלטתי להתארס עם נורית ולהתחתן לפניה. כשנפגשנו בקפה רוול סיפרתי לה בשמחה מעושה על נישואי הקרובים והיא איחלה לי כל טוב ושוב הביטה בי באותו מבט משתק.

שבועיים אחרי שהתחתנתי עזבה תמר את הארץ לבדה לארצות הברית. ומעולם לא חזרה לישראל. אני ואשתי אהבנו לראות סרטים בבית הקולנוע מוגרבי, מהם למדתי שתמר הפכה להיות סוכנת שחקנים מצליחה בלוס אנג'לס. כל סרט חדש שהגיע מארצות הברית הלכתי לראותו, אשתי לא ידעה שמבחינתי החלק החשוב בסרט היו הכותרות בסיום. תמיד חיפשתי את שם המלהקת ופעמים רבות הופיע שם השם תמר יוטקובסקי.

מאוד שמחתי על הצלחתה ופעמים רבות חלמתי על גירושים מאשתי ועל נסיעה רומנטית במטוס ללוס אנג'לס שם אגלה בפניה את אהבתי ואפתיע אותה בהצעת נישואין מרגשת רומנטית ומקורית. אך בכל פעם שנזכרתי במבט שהייתה מביטה בי בכל פעם שנפגשנו, זיכרון המבט היה מספיק כדי לגרום לי לבקר את עצמי ולסלק את הרומנטיקה מרעיונותיי המטופשים.

כך עבורו להם השנים, ילדי התבגרו והתחתנו, אשתי נפטרה בגיל שבעים וחמש במיטתה ואני שלא רציתי להיות נטל על הילדים עברתי לבית האבות המפואר שבכפר סבא. כשעשינו סיור בבתי האבות בחרתי בו משום שהיה בו אולם קולנוע ענק שהקרינו בו סרטים אמריקאים ישנים וגם בני זמננו.

תמיד הצטערתי שלא אמרתי לתמר כמה שאני אוהב אותה, תמיד לוותה אותי הרגשת החמצה, למרות שהיו לי חיים טובים עם אשתי מעולם לא הפסקתי לחשוב על תמר.

מהיומן נפל על ברכי מכתב כתוב בכתב יד נשי עגול וקטן. תאריך המכתב היה כשבוע לפני מותו של סבא:

אהובי כשתקבל מכתב זה כבר לא אהיה בין החיים. לפני שנתיים חליתי בסרטן הרופאים לא נותנים לי יותר משבוע לחיות. אינני יכולה לעזוב את העולם בלי לספר לך עד כמה אני אוהבת אותך..

מהיום הראשון שנכנסתי לכיתה וראיתי אותך התאהבתי בך, לכן מכל הכיסאות הפנויים בכיתה בחרתי לשבת לידך, ואתה כמו כל הבנים לא הבנת מדוע אני מביטה בך בכעס. תמיד שאלתי את עצמי מתי כבר  הוא יבקש ממני חברות.

אף פעם לא הבנתי מה לא בסדר בי שאתה בוחר להסתובב עם כל אותן הבנות שבהתבוננות בעינך יכולתי לראות שאינך מאושר איתם. ואם רק היית אומר לי מילה הייתי שלך בלב ובנפש.

ושהחלטת להתחתן לא יכולתי לשאת יותר את הכאב, אם האמנתי שעוד יש סיכוי שנהיה ביחד, כשהתחתנת הבנתי שאף פעם באמת לא אהבת אותי, ואהובי זה קרע אותי לגזרים.

רק שתדע שעשיתי את הבחירות שלי בחיים, החלטתי שלעולם לא אתחתן ואשקיע את עצמי בעבודה כדי שאוכל לשכוח. אבל לא הצלחתי, תמיד התייסרתי מדוע לא יכולתי להיות אתך ישירה ולהגיד  לך עד כמה אני אוהבת אותך...

באהבה  תמר

 דמעה ראשונה נפלה על נייר המכתבים והכתימה את הכתב גם במותו סבא דאג שלא להשאיר אותי בלי תשובה.