שמחה ועצב

אתמול אחותי הגדולה ערכה ''הכנסת ספר תורה''

ספר תורה שנכתב במיוחד לזכרם של בעלה ולזכרו של אבי ז'ל.

כמובן שהייתה תהלוכה שמחה וריקודים ברחובות עם ספר התורה

השמחה וההתרגשות הוציאו החוצה גם את האדישים  שזה לא עושה להם כלום.

מה שלא ציינתי מההתחלה זה...אחותי תרמה את הספר לבית כנסת של יוצאיי אתיופיה

בניי העדה לא ידעו את נפשם משמחה נשים וגברים כאחד מזילים דמעות אושר

והשמחה הייתה  עילאית, סוכריות נזרקו מכל עבר ומפגש התרבויות היה מדהים.

..קהילת יהודיי אתיופיה נמצאת כאן מעל לעשרים שנה

ובבית הכנסת שלהם אין ספר תורה.!!!....נחרדתי מהידיעה שעד עכשיו הם התפללו

עם ספר תורה מושאל.

אני שואל אתכם חבריי היקרים...ככה אנחנו מקבלים את האנשים היקרים הללו?

הרבה שנים בישראל ואפילו דבר מינימאלי כזה לא היה להם...

הייכן האנשים ש''חופש פולחן הדת'' זורם בדמם?

הייכן כל תקציביי משרד הדתות?

יש לי עוד הרבה שאלות אבל כרגע אני מאוד שמח

האנרגיות  מאתמול פשוט ממלאות אותי באור ושמחה.

שבת שלום