אם נתבונן במתרחש בימים אלה - המשט, קבלת ההחלטות, המידור של המל"ל - נגלה בכאב שלמרות שהשלטון נבחר בצורה דמוקרטית, קבלת ההחלטות והביצוע נראים כפרי של הצבעה בשוק ולא כתפוקה של סוכנות עצמאית או דיון עצמאי

השבת אנחנו מתקרבים לשיא הדרמה. השיא יגיע בשבוע הבא, אבל מה שקורה עכשיו מספיק קשה ויוביל אותנו לסוף הבלתי נמנע. לאחר ההתקוממות העממית בדרישה לבשר, שהסתיימה באסון המוני, ולאחר שרוב מנהיגי השבטים הפנו עורף למשה ולדרכו, בדרך לפוטש' אזרחי - השבת הוא מקבל את הסטירה דווקא ממי שהיו אמורים להיות בצדו. אנשי שבטו, בני לוי בראשות קורח, מובילים מרד חדש נגדו, הפעם בטענות על מנהיגותו. רמת החיכוך עולה עם הזמן, ועל מניעיו של קורח, האנשים שקיבץ סביבו והמחלוקת שרצה לעורר נכתב הרבה. אם תציצו בסיפור ובפרשנות המסורתית תקבלו מושג על מה שקרה.

אני רוצה לקחת טענה אחת של קורח, למרות שבאה ממקום שלילי ו"טמא", ולפתח אותה בפריזמה דמוקרטית אחרת (ספק אם לזה התכוון קורח, אבל מילא...). שאלתו הבסיסית של קורח היא מדוע משה מתנשא על העדה שכולה קדושים? כלומר: אם הכל נולדו שווים, מדוע אחד מתנשא עליהם? מטענה זו עולה שאלה אחרת: מה חושב קורח - שכל העדה תשרת את האל במשכן, או לחילופין שכולם יהיו מנהיגים? האם לדעתו אין תפקיד לאליטות?

אנסה לקחת את הטענה למקום אחר. רק שבועיים לפני כן החליף משה את הכוהנים, האמורים לעשות את עבודת העם במשכן, בבי שבט לוי. זה שינוי דרסטי: במקום שכל העם יהיה שותף בעבודת האל באמצעות שליחת בניו לעבודה (או לצבא), יש מגזר אחד בלבד שזוכה בכך. לכאורה יש כאן גירעון דמוקרטי. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ופרשנות רדיקלית שלה היא שהרוב שולט בכל המערכות: חוק, משפט וביצוע. שליטה אפקטיבית שלו במקרה הנדון תהיה באמצעות נציגות שהיא חתך של כל העם - הבכורות.

לעומת זאת, מדינה או שלטון המאופיינים בביזור הכוח ובהאצלת סמכויות לסוכנויות עצמאיות שאינן נבחרות, סובלים לפי תפיסה זו מגירעון דמוקרטי. סוכנויות עצמאיות (שבט לוי) ייראו כסותרות וכאנומליות למנגנוני השליטה והאיזונים המסורתיים.

אך התפיסה הרובנית אינה היחידה. קיימת גם התפיסה ה"מדיסוניאנית", השואפת לחלוק, לבזר ולהאציל ולהגביל כוח. יש לכך כמה מטרות, שאחת מהן היא להגן על מיעוטים מרודנות הרוב אבל יותר מכך להגן על הרשויות (השופטת, המבצעת והמחוקקת) מדעת קהל הפכפכה ומאסיפות ייצוגיות. כך, האצלה א-רובנית מגבילה את שלטון הרוב במתן כוח למקצוענים, שאינם מחויבים לרוב או למיעוט.

מכאן שלגיטימציה של סוכנות עצמאית הרבה פחות בעייתית במודל המדיסוניאני. למעשה, במודל זה סוכנויות הן יותר לגיטימיות ממחלקות (ממשלתיות), שנמצאות תחת שליטה ישירה של נבחרים.

אם נחזור לענייננו, הפכפכות של רוב מאפיינת את עם ישראל במדבר, ולכן לגיטימית מאוד האצלת הסמכויות לשבט לוי כסוכנות עצמאית, שלולא היותה עצמאית הייתה גם היא פורצת במרד בגלל בשר. עדיין נותרת השאלה האם ראוי שגם הסוכנויות יהיו כפופות לרצון הרוב? מתי עושים הפרדה ומאצילים סמכויות ומתי משאירים את הביצוע למטרות הרוב?

על רגל אחת - ההבחנה היא בין חלוקה מחדש (משחק סכום אפס) לבין יעילות, אך לא ארחיב על כך (את מי שרוצה אפנה למאמרים).

בהקשר זה נוסף פן חשוב של לגיטימציה - לגיטימציה הליכית. זו דורשת שהסוכנויות ייווצרו על ידי רשויות דמוקרטיות, המגדירות את מטרות הסוכנויות וסמכויותיהן; שקבלת ההחלטות תהיה בהליך פורמלי הדורש מעורבות ציבורית, ושההחלטות יהיו מוצדקות ונתונות לבקרה שיפוטית. הדרך הפשוטה ביותר לשקיפות ואחריותיות היא דרישת הנמקה. זאת משום שהנמקה דורשת הפעלת מנגנונים נוספים כמו בקרה שיפוטית, מעורבות וכוונה ציבורית, ניתוח מדיניות וכדו'.

נעזוב את הפלסף ונחזור לענייננו: שבט לוי, בסמכויותיו שהואצלו לו ממשה בתחילת הספר (פרשות במדבר ונשוא), היה שקוף לביקורת. מטרותיו, סמכויותיו ומגבלותיו היו ברורות. לא היה גירעון דמוקרטי בהעברת הסמכויות מאליטת הנציגים לאליטה השבטית.

אם נתבונן במתרחש בימים אלה - המשט, קבלת ההחלטות, המידור של המל"ל - נגלה בכאב שלמרות שהשלטון נבחר בצורה דמוקרטית, קבלת ההחלטות והביצוע נראים כפרי של הצבעה בשוק ולא כתפוקה של סוכנות עצמאית או לכל הפחות של דיון עצמאי.

לא כך צריך להיות. הממשלה כשלטון רובני צריכה להתוות מדיניות. תהליך קבלת ההחלטות, החשיבה והתכנון צריכים להיות פרי של עבודה מקצועית ובלתי תלויה. כששני הדברים לוקים - כשמצד אחד אין מדיניות ומצד שני אין חשיבה מקצועית עצמאית והסוכנות המקצועית אינה בתמונה - התוצאות נראות כפי שהן היום. כוונתי רק לתמונה הפנים-ישראלית. בחוץ תמיד יהיו בלעם ובלק שיחרבו הכל, נרצה או לא נרצה.

ידידיה חזני, יוני 2010

לפרשת השבוע הקודם

להרחבה על פרשת קורח בויקיפדיה עברית

לפרשת קורח במלואה