"ואת ואני, שהבטחנו כל כך...את יושבת מולי, ובוכה..."

יש בכלל דבר כזה להיות עצוב רטרו?

כל אחד מאיתנו מנסה בשלב זה או אחר בחיים שלו, להרחיק ממנו את מה שעושה לו רע,

להתרחק מאנשים שההשפעה שלהם לא טובה,

מסיטואציות שעלולות לצרוב את הזיכרון....

אני פשוט עצובה. יותר מידיי זמן עבר מאז הניצוצות של העצב הראשון, אלו שהיו אמורים

להתריע שמשהו לא בסדר מתחולל ממש עכשיו, מתחת לאף שלי...

אני לא אוהבת פרידות. בעצם, קבלו תיקון....אחד הדברים הכי פוגעים בחיים שלי, הם הפרידות מאנשים

שהיום יום שלי היה כל כך טוב יחד איתם!

יש פרידות שנכפות עלינו, כאלו שאי אפשר להשפיע עליהן, ויש כאלה, שמאוד הייתי רוצה שיקרו כבר, ופשוט לא מגיעות.

במקום שממנו אני באה, יש ערך עליון לחברות, כי היא בעצם כל מה שיש לנו...

כשהמשפחה מתגלה כאוייב הכי גדול, החברים הם לרוב מקום המפלט שלנו...שלי.

"תני לי יד,
מחבקת וטובה,
תני לי יד
מחזקת ושלוה,
תני לי יד
וחכי לי אהובה,
כשאני כאן לבד -
תני לי יד."

הייתי מוותרת כאן ועכשיו על אנשים שמלווים אותי ביום יום שלי,

בתמורה לאלו שחצו אצלי במקרה, והשאירו זיכרון כל כך טוב של עוד...

הייתי מוותרת על כל כך הרבה דברים שפוגעים בי נפשית כל הזמן,

בשביל חבר טוב אחד שאוכל לדבר איתו כשכל העולם מפנה לי את הגב.

הייתי.....

וגם הייתי מוכנה להקריב את כל מה שיקר לי בתמורה לחזרתם של האנשים שעשו לי כל כך טוב..

משפחה לא בוחרים, משפחה תרדוף אותי כל החיים.

חברים אפשר לבחור, חברים גם עוזבים ומתחלפים.

השבוע שוב נפרדתי.

אמרתי לך שלום.....

והיה חסר לי המבט, והיה חסר לי החיוך.

"קשה בלעדייך, כי נגעת בי....."