"בתוך השטח החרוך, אנו רואים מקום שהעשבים לא נשרפו. זאת הייתה צורה של בן אדם יושב על כיסא. זה האסטרונאוט", מספרת ארבל, "כשראינו את זה קיבלתי צמרמורת וישר נעשיתי לבנה, אני הייתי בהלם. הכול היה כל כך יפה..".
דורית ארבל היא החוקרת המשטרתית הממונה בתחום העב"מים. "היא מבקשת לא לעשות מזה מטעמים. הגזימו הגזמה פרועה, בסך הכול אני רשומה במוקד בתור מי שמזמנים אותו לקבל עדות כשמישהו מדווח על עב"מ."
הגוף שלי נשאר עומד עוד כמה רגעים לפני הדף.
היד שלי רושמת על הפנקס כמה ציטוטים כאשר מופיע לפני הדימוי הבא: עמי בורדסקי, אוחז קלשון, עומד כל גופו בלב השדה שלמרגלות העיר חיפה. מסונוור בשמש אחר הצהריים, כסוף שיער וחרוש קמטים. הוא מצביע על הסימנים הסימטריים החרוכים סביבו.
אחר כך אני משוטט בין הדפים האחרים התלויים בקירות החדר. אלו הם העתקים של סיפורים עיתונאיים הכתובים בכתב יד ברור וצפוף. ערני.
אני מגיע אל הדף המודפס היחיד ביניהם, מאמר התצוגה, ממנו עולים הנתונים הבאים:
"X = [] = X" היא כותרתה של התצוגה, אותה מיקם דין מאירי - קריפטולוג , תכנת, ומשורר ASCII, חבר 'הקוד הפתוח'.
מאירי מציין כי דפים אלו הם העתקים שלמים של עיתון גדול, המתפרסים על החודשים האחרונים של 1987 (מידע זה הצריך תחקיר, שכן תאריכים לא מצוינים). הכרונולוגיה הסדורה שעולה מתוך התחקיר מאפשרת מבט על דפוס פעולה, שהוא תמוה ואובססיבי באופיו, וסיבתו איננה ברורה. דבר שעולה גם מאופן הכתיבה הערני שחוזר על עצמו בכול הכתוב. נקודה זו מחזקת את רצונו של מאירי להתבונן במקריות ובתמהוניות שבאסופת הדפים לצד הגורמים הנרטיביים שבכתוב עצמו והקשרם ההיסטורי והמקומי.
זאת ועוד, דין מאירי פונה בטקסט התצוגה אל הצופן הבלתי נגיש שבאוסף הדפים: "טקסט כתוב המוגבל לעשרות עמודים במרחב X, יכיל בתוכו מערך הצפנה כזה או אחר של סימנים. ... מערך המוגדר ע"י כמותם של הסימנים, אופנם, ערכם, וכך הלאה". טענתו היא, שקבוצת סימנים תכיל בתוכה כמות מוגבלת של מערכות יחסים אפשריות, בהן תתגלם חוקיותה של הקבוצה. קריאת חוקיות זו תהווה את המפתח לחשיפת הצופן הטמון בהם. מאירי מבקש, "לאפשר למתבונן להיוודע לצפונות ההכרחיות והבלתי נודעות מראש שבערמת הסימנים." __________________________________________________________________________________
תכליתו המוקדמת של הטקסט היא להציג את הנתונים מן האובייקט האמנותי הרצוי, כלומר לתת לאובייקט X קיום ברמת השחזור, וכן קיום ברמת התיעוד שיבוא בעקבותיו. אני מעלה עובדות על קיומו של אובייקט X לפני שאני ממקם אותו הלאה.
'אובייקט מילולי' - פוסט 1 ___________________________________________________________________________________
מאירי מציין בפנינו כי את ששת הסימנים: "X = [] = X" המייצגים את כותרת התצוגה, הוא הוציא מתוך שיר/תוכנה כתוב ב ASCII
} | - _ X = [] = X ; = {
מעבר ליופיו האסתטי, יש לו לשיר זה הפונקציה התכנותית (כאשר מקלידים אותו במערכת מסוימת) לפצל את סמן העכבר, כאשר הוא מתחיל לנוע, לסמן נוסף, שיפנה מפני הראשון אל הכיוון ההפוך, ולפצלו שוב ושוב באותו אופן בכל שינוי בכיוון תנועת העכבר, עד שעשרות סמנים ישוטטו במרחב המסך, כבתנועה מגנטית שלילית, לכיסויו המוחלט, או עד היעלמות הסמנים כולם בעצירת תנועת ידך על העכבר. מאירי ניתק את ששת הסימנים מהשיר המקורי והוציא אותם ע"י כך מאופן הקריאה המקורי שלהם. אינך עוד קורא בהם (או המחשב) כפונקציות תכנותיות, אלא בהקשר ייצוגם המתמטי והצורני. מאירי מבקש מן הצופה לעשות זאת בבואו אל הדפים הכתובים. להתבונן בפוטנציאל הגלום בהם לאופן קריאה אחר, ולמשמעויות הכמוסות שיעלו מאופן קריאה זה.
__________________________________________________________________________________ אובייקט קיים יהיה מכלול הנתונים שבו. כנתון - האובייקט הוא לבן. אבל אובייקט לעולם לא יהיה רק לבן ולא תהיה אפשרות לתפוס אותו רק על לבנותו או על אדמומיותו. הלבן לבדו לא יתפקד כנתון, ולא ייתפס כנתון אלה כאשר יעמוד בתוך תרכובת הנתונים.
מנגד, הסימן (האות) הכתוב לבדו, יכיל ביחס לעצמו תרכובת של נתונים (שחור, מצולה, פתוח סגור, ובהמשך, כתוב, מודפס, על דף, על מסך, ואחר כך בעל ערך מספרי מסוים וכו'), אך לצד סימן נוסף הינו אף הוא חלקיק נתון.
האין הופעת הלבן הינה יצוגיות הלבן כפני שדה ראייתך וכן כפני היסטורית היצוגיות של הלבן בתודעתך? האין תרכובת הסימנים (המילה, המשפט, המבנה הרעיוני) הינה האינטרפרטציה של היסטוריית תודעתך על קיומם האפשרי, על משמעותם ויצוגיותם של מרכיביה? נראה כי התפיסה המוחית על חלקה החושי ועל חלקה האינטרפרטיבי, מעורבלים היטב עד לערפול הגבולות, אם אפשר לומר כך, בין שתי התפיסות עד לאחדותם. להלן התפיסה המוחית.
'אובייקט מילולי' - פוסט 1 _______________________________________________________________________________________________
מבטי משוטט על הכתוב זמן מה. האותיות מצטופפות בינן ובין עצמן מראות לי רק את חסרונו של מי שכתב אותם, כאשר עולה ברוחי הדימוי הבא: עמי ברודסקי כפי שדימיתי אותו קודם לכן, כעת יותר זקן ויותר עייף, עומד מחוץ לחנות המכולת השכונתית, כורע אל דוכן העיתונים עם דפים ומכשיר כתיבה ומעתיק את הידיעות המודפסות. אני מצוי לצידו ומתבונן בו בפעולתו, והוא מרוכז בה כולו, איננו מבחין בי. הוא - מעתיק - העיתונים.
|