0
אני מכינה קפה, רוצה גם? היא שואלת מפתח החדר, ואני עונה "תודה" מבלי להרים את העיניים מהמסך. שומע את צעדיה מתרחקים לעבר המטבחון, ושומע אותה אחרי כמה דקות בדרך חזרה. כשהיא מניחה את הקפה מולי אני מרים לרגע את העיניים כדי להודות לה, ואז נפגש המבט. היא מחייכת אליי חיוך קטן, וכשהכוס נוגעת בשולחן היא משפילה מבט. אני בטוח מדמיין את זה, אבל בשניה הזאת מתחיל משהו לזמזם במוחי, משהו שלא נותן מנוחה. איזה קול ישן נושן, שאני מדחיק כבר עשור כמעט, פתאום מזכיר לי משהו מפנטזיה רחוקה. אני קובר את המחשבה הטורדנית עמוק בראשי בחזרה. "אתה לא צריך לשטוף את הכוס אחרייך, יש תורנות שטיפה" אני שומע את קולה מאחוריי. "זה בסדר, כבר שטפתי" אני עונה בלקוניות ובשניה אחרי שאני סוגר את המים היא כבר מושיטה לי מגבת. בכלל לא ראיתי באיזו מהירות היא שלחה את היד והביאה אותה, כאילו עמדה שם והסתכלה על כל תנועה שאני עושה כדי לצפות את הצעד הבא. בסך הכל הגישה לי מגבת כי היא היתה קרובה אליה, אני מרגיע את הקול שחוזר להטריד. היא לא מנסה לרצות או לשרת אותך, סתם נחמדה. עכשיו הקול מציק לי בתדירות יותר גבוהה. כאילו מחפש כל תנועה וכל מחווה שלה כדי להוכיח לי שהוא לא סתם מדמיין, שיש בה משהו שגורם לו להתעורר פתאום מהתרדמה הכפויה. אני מבטל אותו בזלזול. המחשבות האלה כבר שנים מאחוריי, ואני אפילו לא מתכוון לחשוב על זה. גם לא בפנטזיה - אז לך מכאן! אבל הקול הטורדני הזה לא נותן לי מנוחה. כל חיוך שלה, כל פעם שהיא נועצת בי מבט, כל מילה - והוא מתחיל לזרוק לי רמזים, לתת פירושים. וכשהיא שואלת בפעם הבאה "קפה?" מפתח המשרד, אני כמעט צריך לנשוך שפתיים כדי שהקול לא ישלט עליי ויענה לה - "קפה לא. אבל ממש מתאים לי לראות אותך יורדת על ארבע עכשיו..." |