הדרואיד הצעיר ניסה ללפף את החבל סביב קרניהם של שני הפרים הלבנים. אלו היו קשורים חסרי מנוחה לאחד העצים בחורש האלונים שהיה שרוי תחת עלטת הליל. התבוננתי בו ישובה על אבן, ליד המדורה הקטנה שהפיצה צללים מרצדים על העצים הגדולים סביבנו. היה זה הלילה השישי אחר מולד הירח. אספתי מכיס גלימתי הלבנה את עלי הדבקון שקטפתי והנחתי אותם בקלחת המבעבעת שהייתה מונחת על המדורה. חזרתי לשבת על האבן, סקרנית לראות כמה זמן יקח לדרואיד לסיים את עבודתו. בשם סוליס מינרווה, עשר שנים של לימודים והוא עדיין לא מצליח לעשות עבודה כל כך פשוטה. הכל מוכן. קערת הכסף הקטנה מונחת מתחת לצואר הפרים. הלילה ישפך דם. צדק יעשה. אחי ארתור האומלל. כמה אהבה אותו נפשי והוא בגד בי. אך דמו לא יותר הלילה. לא כשאימת האקסקליבר על צווארי. החזרתי את מגל הזהב לתוך נעלי ואחזתי בתליון דמוי הירח שהיה על צוארי. מי יתן והאלה הגדולה תברך אותך בחייך הבאים ובדרכך לא תפגוש שוב את מורגן לה פיי וחרון אפה. וזו אני. תלמידתו הטובה מכולם של מרלין, זו שאהבה גברים והם בגדו בה, זו שגברים נפלו שדודים לרגליה והיא ביתרה את גופם, זו שהלילה הוא בן בריתה, והמערות האפלות חוסות על נפשה. פטה מורגנה זהו שמי. חזיון תעתועים. |