באיחור מה הגעתי לתרגיל השלישי של השבוע התשיעי. כמו התרגיל הראשון גם זה תרגיל מהסוג המדליק, שבו צריך לספר סיפור. אני אוהבת תרגילים שמפעילים את הדמיון ומתקשה בתרגילים שמצריכים עשייה בממשות. שמו של התרגיל השלישי הוא "נפילה חופשית" משום שהוא מתאר קפיצה לתוך העתיד מבלי לקחת בחשבון איך הגענו אליו. עלינו לכתוב תיאור של חיינו אחרי שנעשה את השינוי שאנחנו מחפשים. רוב השינויים, אומרת פורטגנג, לוקחים בין שנה לשנתיים. עלינו לבחור את מסגרת הזמן שנראית לנו פחות או יותר ולתאר את חיינו באותה נקודת זמן. לאחר מכן עלינו לתאר פעולות שעשינו במחצית הזמן שעבר. אם בחרנו להקציב לשינוי שנה אז קודם כל אנחנו מתארים מה יקרה בעוד שנה ואחר כך מה עשינו בשביל זה בעוד חצי שנה. אחר כך מתארים מה עשינו בשביל זה בעוד שלושה חודשים. חשוב מאוד להתחיל עם הנקודה הרחוקה ביותר בזמן וממנה לסגת אחורה. אילו היינו מתחילים בסדר הרגיל, אומרת פורטגנג, מוחנו היה מתקדם בצורה הגיונית ולינארית אבל ככה הוא עשוי למצוא דרכים פחות צפויות להגיע למטרה. אחרי שכתבנו יש להתבונן בסיפור ולראות על פי נקודת הזמן הקרובה יותר מה בעצם הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לעשות. בחרתי ללכת על שנתיים. תיארתי איך אני ושותפה מתכוננות לפתיחה של קורס קייץ שיפתח את בית הספר ללימודי האושר. תיארתי את הבית שבו נעשה את זה ואת עץ התאנה בחצר. אחר כך תיארתי כיצד התחלנו להכין את התכנית של בית הספר ובנקודת הזמן הקרובה יותר תיארתי איך פגשתי אותה בקורס התמקדות. הדבר הבולט ביותר בסיפור שלי היה שיש לי שותפה לעשייה. לרגע חשבתי שאולי בכלל מה שחשוב לי באמת זה למצוא חברה שאפשר לעשות איתה דברים ולא כל כך משנה מה. מה בדיוק אני אמורה לעשות בשביל למצוא אותה עדיין לא ברור לי אבל אולי יתמזל מזלי ואכן קורס ההתמקדות שחשבתי לקחת ימציא לי אותה. אולי המסר הוא שאני צריכה לתת מקום למזל.
המסר הזה מסתדר לא רע עם המסר שבו פורטגנג מסיימת את הפרק. המסקנה מהשבוע הזה צריכה להיות שעלינו להחליף את הלוגיקה המורגלת שלנו בלוגיקה חדשה שעיקרה - הכל אפשרי. אז קדימה, לקפוץ. |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
באמת? בשבילי כל מצב בדמיון או בחלום, עדיף על המציאות.
אכן, אין הרבה חדש תחת השמש. את רוב האנשים האלו והרעיונות האלו אני מכירה. חלקן מדברים אליי (מחילה, קשר טוב עם אנשים, עשייה בעלת ערך [למרות שגם צפייה בכוכב נולד מסיבה לי אושר]), חלקם פחות (שליטה במחשבות, החלטה, הכרת תודה [אני מאוד מכירה תודה על המון דברים וזה לא ממש גורם לי להיות מאושרת]). בכל אופן, נחמד לראות את זה כסקירה מרוכזת כזו. אולי אני צריכה לשנות את הרעיון שלי: במקום בית ספר לאושר, בית ספר לספקנות באשר לאושר.
המחברת היא קואצ'רית שמדברת מנסיונה. כמובן שזה סטטיסטי ולא מחייב אף אחד ספציפי. גם היא מתארת מקרה שבו אשה הקציבה לה שנה והכל התרחש הרבה יותר מהר. אני משערת שיש גם מקרים הפוכים.
חחח
הרמה להנחתה (מהפוסט הקודם כאן) - ה"כן אבל"...
חוצמזה- ה"אם בכלל" גם כן משתנה- מאדם לאדם, משינוי לשינוי... (ואת זורמת, לא?)
ענתי ,
חשבתי עליך כשקראתי את זה.
כנראה אין חדש תחת השמש
אבל , אולי....
נלקח מהעיתון הוירטואלי של מכבי.
שחבר חכם אחד אומר בספרו : "מכבי שוב מכה בי".
ד”ר דוויד ליקן, פסיכולוג ומחבר הספר Happiness: its Nature and Nurture טוען שהניסיון להיות מאושר דומה לניסיון להיות גבוה יותר, ובקיצור – בלתי אפשרי. למרות זאת פסיכולוגים רבים טוענים שאושר יכול להיות תוצר של בחירה מודעת ולא רק של מזל, ושאנו יכולים להשיג אושר ע”י ביעור מחשבות שליליות ופסימיות, סילוק רגשות כעס וטיפוח רגשות חיוביים כמו אמפטיה, שלווה והכרת תודה.
ספרים רבים נכתבו בנושא האושר ואחד המוכרים יותר הוא The conquest for Happiness של הפילוסוף ברטרנד ראסל משנת 1930. מסתבר שמאז מעט מאד השתנה. אתר WebMD מפרט 6 דרכים לקידום האושר מיתוך ספרים מוכרים בתחום:
מה,
שנה שנתיים?
כהרף עין ;-)
אממ... זה תלוי?
פשוט נראה לי מוזר לעשות הכללה בתחום השינוים והזמן...
ובכלל.
כל כך חבל.
זה הרבה או מעט?
"כן , אבל..."
אם בכלל.
סבבה :-)
אבל-- "רב השינויים לוקחים בין שנה לשנתיים" ?!
גם לא בדמיון? הדמיון הוא המקום שבו גם אנשי שיגרה יכולים להתנסות בהרפתקאות, לא?
התחלתי לקרוא את הפרק העשירי ואני לא ממש משוכנעת שאני בדרך הנכונה. אדווח בהמשך.
יופי ענת!!
את בדרך הנכונה!!!!