באיחור מה הגעתי לתרגיל השלישי של השבוע התשיעי. כמו התרגיל הראשון גם זה תרגיל מהסוג המדליק, שבו צריך לספר סיפור. אני אוהבת תרגילים שמפעילים את הדמיון ומתקשה בתרגילים שמצריכים עשייה בממשות. שמו של התרגיל השלישי הוא "נפילה חופשית" משום שהוא מתאר קפיצה לתוך העתיד מבלי לקחת בחשבון איך הגענו אליו. עלינו לכתוב תיאור של חיינו אחרי שנעשה את השינוי שאנחנו מחפשים. רוב השינויים, אומרת פורטגנג, לוקחים בין שנה לשנתיים. עלינו לבחור את מסגרת הזמן שנראית לנו פחות או יותר ולתאר את חיינו באותה נקודת זמן. לאחר מכן עלינו לתאר פעולות שעשינו במחצית הזמן שעבר. אם בחרנו להקציב לשינוי שנה אז קודם כל אנחנו מתארים מה יקרה בעוד שנה ואחר כך מה עשינו בשביל זה בעוד חצי שנה. אחר כך מתארים מה עשינו בשביל זה בעוד שלושה חודשים. חשוב מאוד להתחיל עם הנקודה הרחוקה ביותר בזמן וממנה לסגת אחורה. אילו היינו מתחילים בסדר הרגיל, אומרת פורטגנג, מוחנו היה מתקדם בצורה הגיונית ולינארית אבל ככה הוא עשוי למצוא דרכים פחות צפויות להגיע למטרה. אחרי שכתבנו יש להתבונן בסיפור ולראות על פי נקודת הזמן הקרובה יותר מה בעצם הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לעשות. בחרתי ללכת על שנתיים. תיארתי איך אני ושותפה מתכוננות לפתיחה של קורס קייץ שיפתח את בית הספר ללימודי האושר. תיארתי את הבית שבו נעשה את זה ואת עץ התאנה בחצר. אחר כך תיארתי כיצד התחלנו להכין את התכנית של בית הספר ובנקודת הזמן הקרובה יותר תיארתי איך פגשתי אותה בקורס התמקדות. הדבר הבולט ביותר בסיפור שלי היה שיש לי שותפה לעשייה. לרגע חשבתי שאולי בכלל מה שחשוב לי באמת זה למצוא חברה שאפשר לעשות איתה דברים ולא כל כך משנה מה. מה בדיוק אני אמורה לעשות בשביל למצוא אותה עדיין לא ברור לי אבל אולי יתמזל מזלי ואכן קורס ההתמקדות שחשבתי לקחת ימציא לי אותה. אולי המסר הוא שאני צריכה לתת מקום למזל.
המסר הזה מסתדר לא רע עם המסר שבו פורטגנג מסיימת את הפרק. המסקנה מהשבוע הזה צריכה להיות שעלינו להחליף את הלוגיקה המורגלת שלנו בלוגיקה חדשה שעיקרה - הכל אפשרי. אז קדימה, לקפוץ. |