ראשית, למען הגילוי הנאות, אני מבקשת להצהיר שאני פריקית של נוסטלגיה. ולא, זה לא קרה לי בשנים האחרונות כתוצאה מכך שיש לי מטען נוסטלגי משל עצמי; אצלי זה משהו שהונחל בי בבית אבא-אמא. כבר מגיל ינקות, הורי אהבו לספר סיפורי זכרונות מרתקים - ואני אהבתי להקשיב. כנערה, אחת התכניות האהובות עלי בטלויזיה היתה "שרתי לך ארצי", וכשהגעתי לשביעית בחרתי לעשות עבודת גמר על סיפורי היישוב המתחדש.

לכן, כששמעתי שלשום על המופע המיוחד שעורכת התזמורת הפילהרמונית הערב לכבודו 100 שנה להולדת אלתרמן, התרגשתי והחלטתי שלמרות שכמעט אין סיכוי להשיג כרטיסים יום לפני המופע, אני מנסה. לקח לי כמה וכמה שעות וכמה וכמה שיחות - וביטול של מישהו שמסיבותיו לא יכול להגיע למופע למרות שהיו לו זוג כרטיסים במקומות שאפשר כמעט רק לחלום עליהם, תבוא ברכה על ראשו - ועשיתי זאת: הערב האיש היקר לי ואני יוצאים להיכל התרבות, למופע שמובטח להיות תענוג צרוף.

כי גם היום, אליפלט מעלה לי דמעה לזווית העין; דצמבר מרגש אותי גם באמצע יוני; ואין קץ לפגישה, אין לה קץ. שום מונדיאל, כוכב נולד או כוכב ותיק לא יכול להתחרות במילים של "על אם הדרך", "מסביב למדורה" או אפילו "חנה'לה התבלבלה", והעובדה שבין שאר הכוכבים שבפנים יהיו גם יונה עטרי ואילי גורליצקי רק משפרת את העניין.

כי למרות מה שיאיר לפיד כתב השבוע בטור שלו, דווקא יש לנו כאן מדינה. קטנה, מעצבנת, סוררת, לא מפרגנת, עושה המון שטויות וטעויות, מתנהלת לא נכון; אבל גם יפה, ומיוחדת, וחברותית, וגדלה בקצב מסחרר שאין לו אח ורע בעולם. אז נכון שלפעמים אומתנו איננה אמנו, וצריך לצלצל הרבה יותר מפעמיים עד שמצליחים להזיז משהו, ילדי ההפקר עדיין זקוקים לטיפול ומגש הכסף שלנו כבר מזמן לא עבר הברקה וחידוש; אבל עדיין, תמיד, הכלניות פורחות בגיא, בכל יום שישי אפשר לשמוע מכתב מאמא, וחיינו כאן הם גם מזבח - וגם עמוד תפילה.

אכתוב שוב אחרי...

נ.ב. ואם אתם מצליחים לזהות לפחות חמישה שירים בטקסט הזה, אזי בכל זאת יש בנו משהו!