יאיר לפיד פעם דימה את הזמן ככסף שכל יום מחדש, ואנחנו בוחרים איך להשקיע אותו. אפשר לבזבז אותו בתענוגות , אפשר לקנות איתו דברים לעתיד, ואפשר גם לא להשתמש בו. הוא אמר גם שבניגוד לכסף אמיתי, את הזמן אי אפשר לחסוך ולשמור ליום אחר. 

בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי מתרוצץ מלו"ז האישי שלי. מלימודים ועד להתנדבות, מחברים ועד לצבא, תמיד יש לי משהו לעשות, מקום ללכת אליו וזמן שאני צריך להקדיש אותו. חלק צוחקים עלי שאני לוקח איתי יומן, לרשום את כל הדברים שאני עושה, ושהם צריכים שאני אתסכל אם יש לי זמן אליהם, אבל בשבילי, זה מה ששומר אותי שפוי. המדריך האישי שלי למה שאני צריך לעשות. אם אתה לא רשום ביומן, אל תתפלא למה לא הגעתי. ובאמת, היו מקרים ש"הברזתי" רק בגלל שתוכנית אחת או אחרת לא נשמעה לי מספיק רצינית שתתממש ולא נרשמה.  

אבל לפעמים, אני מרגיש שאני שבוי של היומן. יש לי עריץ שאומר לי מה אני צריך לעשות כל היום, מתי ואיפה להיות, ולפעמים בא לי פשוט לשרוף את היומן ולהיות חופשי. הבעיה היא שהיומן הוא לא העריץ, אלא אני. וגם אם אני אשרוף את היומן, התוכניות יישארו. 

אחותי פעם אמרה "למה אתה לא ספונטני? אני עם חברות שלי פשוט מתקשרות 'היי רוצה ללכת לים' וישר כן או לא. מי צריך את היומן?" "כי יש לי כל מיני דברים שאני רוצה. וכמו שאני רוצה לראות אותך, או חברים מסויימים, אני רוצה להספיק גם לראות חברים אחרים. אז בשביל שאני אוכל לראות את כולם, אני קובע איתם עוד יומיים, שבוע ולפעמים גם שבועיים מראש, רק כדי שזה יהיה בטוח שנפגש".  

אבל יש עוד סיבה למה אני רוצה לנהל לי ככה את היומן. תמיד שנאתי את המשפט "האויב הכי גדול שלך הוא אתה עצמך", ושנאתי אותו כי הוא כל כך נכון. כשאני לבד, ויש לי זמן מיותר, ואין לי איך להשתמש בו, עולות לי המחשבות. אותו הטרדות קטנות שכל כך הציקו לי כשהייתי קטן, אז שלא היה שום דבר לעשות. אני שונא את המחשבות האלה, כי אני יודע לאן הן מובילות.  

אז כל עוד יש לי את המדריך הקטן שלי, שאומר לי מה לעשות ולאן ללכת, אני מסודר. קצת מתמרמר על הזמן שאין, אבל מצד שני, עדיף לו"ז מפוצץ בפעילויות מאשר לו"ז ריק ובודד.