| 97', לאחר סיום לימודי הרפואה הסינית, נסעתי לסין להשתלמות בבי"ח "גואן- אן- מן" בביג'ינג. ... "העיר האסורה", כיכר טיאן אן מן, "החומה הגדולה", חיילי הטרה- קוטה בשיאן ושאר אתרי התיירות הפופולאריים החלטתי לשים פעמיי לעבר הרמה הטיבטית. רציתי לראות שבטים נוספים מעבר לשבט ה-האן, השבט העיקרי המרכיב את אוכלוסיית סין. הדרך ארוכה וממושכת וכוללת נסיעה ברכבת שאורכת 30 שעות ועוד כ-6 שעות נסיעה באוטובוס מיושן העושה דרכו באיטיות באזורים צחיחים בדרך לרמה הטיבטית. בחוץ היה קר מאוד, היה זה חודש נובמבר- האוטובוס חומם ע"י צינור הפליטה שעבר חשוף בריצפתו והפיץ חומו. בתוך האוטובוס ישבו בעיקר סינים וטיבטים נושאים מרכולתם, תרנגולות, עיזים, ירקות ופרות. על גג האוטובוס כפתו טרם הנסיעה חזירים וכבשים שנתנו קולם בקקופוניה מושלמת. לאחר זמן שנראה כנצח עצר האוטובוס בישימון וכולם ירדו. לא היה אדם אחד מקרב יושבי האוטובוס הדובר האנגלית שיכול היה לסייע בידי ומכיוון שהאוטובוס התרוקן מיושביו ירדתי גם אני במרכז האינכלום העצום. ברקע על ההרים רעו בנחת עדרי יאקים גדולי גוף ולפתע נזכרתי בהגדרה המלונית לתשבץ: “בעל חיים טיבטי" (2 אותיות). נער טיבטי הניף רוגטקה לכיוון השמיים ויידה אבן- הפגיעה הייתה מושלמת, אל זרועותיו נחת עיט... עוד נחזור לעיטים בסוף הסיפור. לאחר כשעה בשומקום הגיע טרקטור ענק הסוחב עגלה גדולה... כולם עלו ואני עימם, לא לפני ששאלתי בפעם האלף "לאנג- מוסי" “לאנג- מוסי" ומקהלה של עשרות סינים וטיבטים מחרה מחזיקה אחרי "לאנג- מוסי", “לאנג- מוסי". בתוך תוכי קיוויתי שהם אכן מבינים שאני צריך להגיע ל"לאנג-מוסי" ואני בכיוון הנכון. עלינו כולנו לעגלה ובמשך שעתיים נוספות שרכנו דרכנו בדרך השוממה עד שהגענו לעיירה קטנה. "לאנג- מוסי"- שמחתי לא ידעה גבול... בלאנג- מוסי אין כבישים, דרכיה דרכי עפר וביוב זורם מכל עבר. בנחל החוצה את היישוב הנשים כובסות והכלבים והחזירים משוטטים באין מפריע. מצאתי את מבוקשי... הגעתי למחוז חפצי. במרכזה של לאנג- מוסי ממוקמת מסעדה, המסעדה היחידה באזור, בבעלות זוג המשתייך למיעוט המוסלמי, הם היו נחמדים ומסבירי פנים. נכנסתי פנימה, קיבלתי תפריט וראו זה פלא, התפריט בעברית... בעברית במקום שכוח האל הזה ובתפריט כמובן אוכל ישראלי: אומלט, חביתת עין, סלט ישראלי קצוץ דק- דק, חומוס, טחינה, שניצל וצ'יפס. לא יכולתי להפסיק לצחוק- תבינו, טיילתי רבות בעולם ואני לא מתפלא למצוא אוכל ישראלי ותפריטים בעברית בכל מני מקומות אך פה- זה היה פ ש ו ט הזוי. בעלת המסעדה הייתה לבבית, האוכל היה טעים והחום שהופץ במסעדה היה נעים במיוחד כשהשלג יורד בכבדות בחוץ. ישבתי במסעדה מספר שעות (לא היו דברים טובים יותר לעשות בזה הרגע) והלכתי לישון מוקדם לאחר יום מתיש בגסט- האוס היחיד שהיה במקום. התעוררתי לבוקר קפוא ומושלג, התארגנתי והלכתי למסעדה לאכול ארוחת בוקר. בעלת המסעדה נראתה לא טוב, היא הייתה ישובה על ספסל ואדם כלשהו אחז במפרקי ידיה באזור שבו בודקים דפקים. שאלתי אותו אם הוא מטפל בדיקור והוא כמובן לא הבין, הלכתי לחדרי ונטלתי מחטים. כשהראתי לו אותן הוא עשה בידו סימן שאינו מטפל וביקש במחוות ידיים שאטפל באשה. נעתרתי בשמחה רבה שהרי זו לי ההזדמנות הראשונה בחיי לטפל בחולה שלא במסגרת לימודית ועוד בסינית ובסין. זה היה מעל ומעבר למצופה ומרגש מאוד. על פי הסימפטומים ומצבה, פניה הסמוקות, החום הגבוה, השיעול החריף והדמי וכן עפ"י הרפואה הסינית הערכתי כי לקתה בדלקת ריאות. תבינו- אין רופא, אין אמבולנס, אין בית חולים, לא אנטיביוטיקה ואף לא אקמול לרפואה. זה רק אני ואני רק בתחילת דרכי... פחדתי. הורתי לה לעזוב מיד את המסעדה, לשוב לביתה. טיפלתי בה במשך מספר ימים בדיקור, מסאג'ים וכוסות רוח שאילתרתי מכוסות שתיה העשויים זכוכית וכן מנוחה ושתיה מרובה. בעלה, שכל תפקידו היה להביא מים מן המעיין כל בוקר כשהוא נושא אסל על כתפיו, החליף את אישתו והוא זה שהכין והגיש אוכל במסעדה עד הבראתה המלאה. והיא אכן הבריאה ולשמחתי לא הייתה גבול כשהיא הציעה לי בשפתה העילגת שאשאר בכפר ואטפל ביושביו ובתמורה אקבל מקום לינה, אוכל ועוד מספר חזירים וחיות משק נוספות כשכר על עמלי... הבטתי סביבי "ובעצב רב" דחיתי את הצעתה האדיבה. בערב כשישבתי במסעדה התעקשו היא ובעלה שלא אשלם עבור האוכל "you no pay”- ארוחה מלאה עלתה שווה ערך של כשקל- התעקשתי לשלם. בעבורם מדובר בכסף רב. כפיצוי בעלה החליט לקחת אותי לטיול באיזור- לא ידעתי לאן אנו הולכים. הוא ביקש שאבוא מוקדם בבוקר. התחלנו להעפיל לראש ההר השוכן בסמוך לכפר. טיפסנו מספר שעות ובדרכנו ראיתי טיבטים העולים בהר הולכים שני צעדים וכורעים ברך ומשתטחים אפיים ארצה בתפילה. קמים נושאים כפות ידיים צמודות השמיימה בברכה וחוזר חלילה. בראש ההר ראיתי או קודם הרגשתי ושמעתי דבר מדהים. בית קברות ענק, חשוף, חלקי אדם פזורים מכל עבר. דרכנו על חלקי אדם בנעלינו. צעדנו עד שהגענו למקום הגבוה ביותר בהר ובו דגלים המציינים כי זהו מקום מקודש המקורב לשמיים. ליד הדגלים אבני ענק שעליהן מניחים את המתים ובטקס "הקבורה השמיימית" או "הקבורה הטיבטית", מבותר המת ע"י כהן הדת בגרזן ל-36 חלקים ומאכילים בהם את עוף השמיים, הבשר מושלך אל על וציפורי הטרף, עיטים ונשרים החגים בעשרותיהם בשמיים ,נוגסים בבשר המת לאוכלו ולהעלותו השמיימה על פי אמונתם. |
שולה מ
בתגובה על אלון לרנר עונה לשאלה בנושא מיגרנה במגזין "מנטה" פברואר 2012
לימור ברנע
בתגובה על דקירה מכל הלב- מוסף 24 שעות- ידיעות אחרונות 29/8/11
אלון לרנר
בתגובה על רדיו החיים הטובים
ורדית..
בתגובה על אלון לרנר מתארח בתוכנית "טלכו ולואיס בקשר בריא"
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
למען האמת ידעתי שקיים מנהג כזה, ולטעמי הוא אף יפה מבחינה סביבתית. עם זאת עדיין לא הייתי רוצה לצפות בחלקי אדם..
אגב הסיפור יפה לא רק בגלל הסוף אלא בגלל הטיפול שנתת, דוקא במקום שכוח האל הזה.
גלית, בדיוק בגללל זה כתבתי "סיפור מדהים"- כוונתי הייתה שהסיפור עורר בי תדהמה. את יכולה לתאר לעצמך את גודל הזעזוע שעברתי ואשר מלווה אותי לפרקים עד היום אך למרות כל זאת צריך לכבד תרבויות שונות ולקבלן, זוהי דרך התייחסותם של הטיבטים למתיהם ואינני חושב שהיא טובה יותר או רעה יותר מזאת שלנו.
סיפור מטורף.
על הפיצוי שלך הייתי מוותרת