מעט לאחר שנולדתי הורי הביאו הביתה כלבה מסוג דני-ענק שענתה לשם 'עזה' (כן, כמו הרצועה. אבל זה היה בשנת 72, הרבה לפני שהבנו כמה צרות היא תעשה (הרצועה, לא הכלבה)). בכל מקרה, עזה, שהייתה (כדרכם של כלבי הדני הענקיים) היצור העדין והמקסים ביותר שאתם יכולים לדמיין, הייתה שותפה פעילה בגידולי ושמירה עלי. אינספור לילות נרדמתי על השטיח או הספה כאשר ראשי מונח עליה והיא שומרת עלי. מיותר לציין שאהבתי אותה בכל נפשי.

בגיל עשר לערך, קמתי בוקר אחד וגיליתי שאני עומד לאחר לבית הספר. הייתי אז ילד ביישן וחסר ביטחון, ולא היה דבר שפחדתי ממנו יותר מאשר להגיע לכיתה באיחור ולהינזף על ידי המורה לעיני כולם. עזה, שהייתה בשלב זה כבר כלבה זקנה וחולה (כלבים בגודל זה אינם נוטים להאריך שנים), ישבה במקומה הרגיל ונימנמה להנאתה. התלבשתי בפאניקה ובמהירות שיא, אולם למרבה הצער הגישה לסלסלת הנעליים נחסמה על ידי מקום הישיבה של עזה.

"עזה, זוזי!!", צעקתי עליה בחוסר סבלנות. עזה פקחה עיניים חומות ענקיות ומופתעות, ובקושי רב ובכאב (עקב גילה המתקדם ומחלת הפרקים ממנה כבר סבלה) הרימה את עצמה והזדחלה לצידו השני של החדר במבט נזוף ונעלב.

איני זוכר אם הגעתי בזמן לבית הספר באותו יום. מה שאני כן זוכר זה את המבט הרציני של ההורים שלי כאשר חזרתי. "דוקטור סקלס הווטרינר היה פה היום", הם אמרו לי. "הוא גילה גידול ענק בבטן של עזה. לא הייתה ברירה ונאלצנו להרדים אותה".

במשך ימים רבים לאחר מכן חלמתי את אותו חלום, בו עזה מופיעה ושואלת אותי מדוע כעסתי עליה באותו בוקר. מאז, בכל פעם שאני רואה כלב ברחוב או בכל מקום אחר, בא לי לחבק אותו. להגיד לו שלא ידאג - שהכול יהיה בסדר.