עוברים דירה 

חודש עבר, בדיוק חודש. יום שבת היום, מזג האוויר נעים, רגע לפני ימי הקיץ המהבילים. את אלה אני פחות אוהבת. הלחות מקצרת את עצביי. נדמה לי שזה הדבר שמפחיד אותי יותר מכל בגיל הבלות - גלי החום, אלה שגרמו לאחת מחברותיי להפוך לאספנית מניפות. נכון, בגילי עוד מוקדם מלדבר על כך אבל זה כבר שם, ברקע, לוטש עיניו אליי, אי אפשר להתעלם ממבטו הבורק. כך גם אינני יכולה להשתיק את הד הזמן, זה הנשמע ברקע של הימים, חלק ממנגינת חיי בשנים האחרונות. מתופף בצעדיו, לעתים מהר משאוכל לתפוס.

חודש חלף, שלושים יום בלוח השנה. בדת היהודית האבל נמשך שלושים, ואולי זה מה שקרה לי?

הבוקר התעוררתי כרגיל. באמצע היום נפרץ מעגל המחשבות שלי, זה הקבוע. ישבתי בסלון הבית והבטתי מסביב, חלון מימין, חלון משמאל, אחד מאחור ואני במרכז. ובכלל בחודש האחרון הסלון הפך למרכז רחב-ידיים, הכולל גם את המטבח ומרפסת-שמש, מהסוג שגרם לי בעבר לגחך בחוסר הערכה. אין לי מושג מדוע אינני יכולה להעריך את כל הקשור בחומר, אבל בשלב הזה אינני יכולה להסתיר את הנאתי. אני באמת נהנית, גם אם מדובר בארבעה קירות, בבית החדש שלנו.

מהישן התקשיתי להיפרד אף-על-פי שהיה מוזנח, עם שפריץ דוקרני על הקירות ועובש על הקירות בחדר-האמבטיה. אבל עשר שנים הוא היה לי בית, השקט של חיי, ואין זו מליצה. כל מי שדיבר איתי בטלפון היה משוכנע שאני בצימר בצפון. יום-יום טבלו חיי בנועם, בשקט אליו התמכרתי, בשקט שהשניא עלי את הרחוב. גם יציאה קצרה לשלוש שעות, הייתה גורמת לי לחזור הביתה בלי אוויר, על קצות העצבים. הבית היה גן עדן, אם זה היה תלוי בי לא הייתי עוזבת אותו לעולם.

אבל בעלת הדירה החליטה, בסופו של דבר זה הבית שלה, אני הייתי אורחת, דיירת בתשלום. וכשדיברה איתי באחד הערבים והודיעה שנצטרך לעזוב, נעשה לי קוואצ' בלב. איך היא מעזה? למה היא עושה לי את זה? כאילו היה זה אישי נגדי, זה שהיא זורקת אותי מהבית. העלבון היה צורב, כל כך צורב שתוך שבועיים עברנו לדירה אחרת.

והנה, כבר חודש עבר. הדירה של ה"הם" הפכה לבית שלנו.  

הפרחים המבצבצים מכל החלונות מלבלבים, צבעוניים, ססגוניים, החלו להיפתח אליי ואל העולם, והיובש שחשתי בגופי החל להתעורר מתרדמתו וכך גם נשמתי שחרדה מהשינוי הבלתי צפוי,

שינוי מבורך, שינוי מפיח חיים.