העפתי מבט אחרון אל דמותי במראה, וחייכתי בסיפוק. השמלה הלבנה המקושטת בחום הלמה את עורי בצבע הקקאו. המניפה הלבנה שנופפתי בחן מול פניי , הייתה ניגוד מושלם לעיניי החומות שנצצו באושר ובציפייה. הכול היה מוכן לבריחה שלי. עוד שעה....
אספתי את שערי גבוה והדוק, ונעצתי פרח במרכזו. הסתחררתי קלות מול המראה, בחזרה אחרונה לקראת ריקוד הפלמנקו, שיהיה האחרון שלי בפרו. חורחה הקבאלרו, בן זוגי לריקוד, יגיע לבוש בחום מכף רגל ועד המגבעת לראשו, על גבי סוס לבן. כך סוכם מראש. זה יהיה האות שקרלוס, חברו הטוב, מוכן לעזוב את אשתו ולברוח אתי למכסיקו, שם נתחיל בחיים חדשים, הרחק מהמשפחות שלנו, שהשקו אותנו כל כך הרבה מרורים!
קרלה וקרלוס. אפילו השמות שלנו מתאימים כמו סיר ומכסה. תמיד היינו יחד, עוד מגיל 6, כשרדף אחריי ומשך לי בצמות, שנינו יחפים, צווחים מעונג, מתרוצצים בשכונה עד שההורים קוראים לנו בזעם: "קרלה! הביתה מיד!", "קרלוס! אם אתה לא מגיע הביתה תיכף, אתה חוטף מכות!". לפעמים התחבאנו מהם בין העצים במטע הסמוך, מעמידים פנים שמשפחותינו לא שונאות זו את זו במשך דורות, וששנינו מתחתנים. כבר היו לנו שמות לילדים שלנו – קרליטוס וקרלוטה....
אך חלומות לחוד ומציאות לחוד. בגיל 25 הוכרח קרלוס לשאת את האישה שבחר לו אביו. לעולם לא אדע במה איימו עליו שיעשה זאת. בזמן הטקס כלאתי את עצמי בחדרי, מתייפחת לתוך כרי. מהשכנים שמעתי אחר כך, שדמעות זלגו מעיניו של קרלוס לאורך כל הטקס. שנתיים ארורות עברו. אין ספור חתנים פסעו לתוך ביתנו, אך אני בסירובי העיקש: "לא אתחתן לעולם!".
"כן, כן, מילים יפות יש לך למכביר...אבל מי יפרנס אותך?", נזפו בי הוריי, אחיי ואחיותיי כל יום וכל שעה. "אני אפרנס את עצמי!", התרסתי, והצעתי את עצמי להיות רקדנית פלמנקו במופע השבועי של הכפר שלנו, מופע המושך אליו תיירים מכל העולם – "הרקדנית והקבאלרו על הסוס". זהו מופע מיוחד וקשה ביותר, כשהרוכב מוביל את הסוס במהירות מסחררת מסביב לרקדנית הפלמנקו, ויחד הם יוצרים דיאלוג מרהיב ביופיו. לא כל אחד מתקבל לעבודה במופע כזה, אך כישרון הריקוד שלי עובר במשפחתנו זה שנים. מספרים, שסבתא שלי הייתה כל כך מוכשרת, עד שהגבר העשיר ביותר בכפר התאהב בה אחרי שצפה בה פעם ראשונה רוקדת פלמנקו במועדון לילה בעיר הסמוכה.
כל שבוע הופעתי, והצטיינתי בעבודתי, עד כדי כך שקיבלתי את המשכורת הגבוהה ביותר מבין הרקדניות. הוריי לא אמרו עוד מילה על חתונה, אך מאחורי גבי שמעתי אותם מתלחשים ונאנחים –"מה יהיה עם קרלה בסוף? היא תישאר בתולה זקנה עד סוף ימיה. איזו בושה למשפחה!". העמדתי פנים שלא שמעתי. לפעמים הייתי רואה את קרלוס עם אשתו מרחוק. הם ישבו בשורה האחרונה. אשתו נראתה חמוצה וזועפת, והוא לא הסיר עיניו ממני, ומבטו היה ספוג כאב.
ואז, באחד הימים, העיף לעברי חורחה פתק מקופל, כשהוא רומז לי בניד ראש, לקחת אותו . חטפתי את הפתק בתנועות ריקוד מסוגננות, והסתרתי אותו מאחורי המניפה שלי. אף אחד בקהל לא הרגיש. באצבעות רועדות פתחתי את הפתק לאחר המופע. זה היה מסר מקרלוס. המסר היה קצר: "אני לא יכול לסבול יותר. בואי נברח יחד למכסיקו!". לבי הלם בחזי בטירוף. אז בכל זאת לא איבדתי את אהובי לנצח כמו שחשבתי!
חורחה, כך הסתבר, היה איש סודו של קרלוס מאז נישואיו. איש לא ידע מנין הופיע. הוא פשוט הופיע יום אחד והתקבל למופע בקלות, לאחר שהפגין כישורים יוצאי דופן בשליטה על הסוס. קשה היה לדעת אם קרלוס הוא שיזם את החברות אתו כדי לקבל עלי מידע, או שהשניים התחברו מסיבות אחרות. אך חורחה התגלה כחבר מסור, והפתקים המשיכו להגיע, עד שסוכמה סופית הבריחה.
עלי היה לרקוד במופע האחרון שלי, כאילו הוא מופע רגיל, וכשאראה את האות, רוכב לבוש בחום על סוס לבן, אדע שהכול בסדר, והבריחה תצא לפועל מיד אחרי המופע. דמי זרם בעורקיי באון, הרגשתי התרוממות רוח כאילו לקחתי סמים. לא יכולתי לאכול כל היום מרוב התרגשות. הצצתי אל הקהל. שורות שורות גדשו את אצטדיון המופע בחוץ. ים של ראשים. הפועלים עשו הכנות אחרונות למשטח הדשא של ההופעה, כשהם מנקים אותו עד שהבהיק. הכול היה מוכן. גם אני.
כשנשמעו צלילי המוסיקה הראשונים, פרצתי החוצה בצעדי ריקוד מתרוננים, כשאני אוחזת בשובל שמלתי, ומנופפת במניפה הלבנה בתנועות רבות חן. ואז הופיע הרוכב בדהרה . הוא הסתחרר מולי כל כך מהר, שלא שמתי לב בהתחלה, שהוא לא לובש חום, ולא יושב על סוס לבן. קיבתי שקעה לירכתי גופי, כשהבחנתי, שהוא לבוש כולו לבן, ורוכב על סוס חום! הפוך ממה שקבענו! בתנועות מוכניות, פרי ניסיוני הרב, המשכתי לחולל, כשהסוס מסובב אותי, מסרבת להאמין שהבריחה לא תצא לפועל!
מוחי חיפש בקדחתנות תשובות. אשתו של קרלוס גילתה את תוכניתו, והזעיקה את אחיה הגברתנים עם גרזנים...הוריו גילו את מה שהוא זומם, וכלאו אותו במרתף הבית....בדרכו הנה הוא התהפך עם רכבו מרוב התרגשות, וכעת הוא שוכב בבית חולים פצוע אנוש.... אני ממשיכה לרקוד, והדמעות חונקות את גרוני. כל גופי כואב כאילו היכו אותי בשוט. סוף לתוכניתנו להתאחד....הקץ לחלומנו לפתוח בחיים חדשים בארץ אחרת....
אצבעותיי האוחזות במניפה מזיעות. דומה שהריקוד לא ייגמר לעולם. כרעם עמום אני שומעת לבסוף את תשואות הקהל. אני קדה אוטומטית. חורחה יורד מהסוס וקד אף הוא. שנינו קדים יחדיו ועוזבים את רחבת המופע לעבר ביתן ההלבשה. אני גוררת את רגליי כאישה זקנה, כאישה שעולמה חרב עליה...
חורחה מושיב אותי על כיסא ומגיש לי כוס מים קרים. אני מנסה ללגום, אך גרוני מסרב לבלוע. חורחה מגיש לשפתיי בקבוק, ומאלץ אותי לשתות. האלכוהול צורב את קיבתי,אך אני לוגמת שוב. "מה קרה?", אני שואלת בלי קול. חורחה מתבונן בי במבט מלא חמלה. אחר כך הוא מספר לי בעדינות, שקרלוס חזר בו. הוא לא מסוגל לעשות זאת. אין לו כוח נפשי להתעמת עם המשפחה שלו, ומן העבר השני, הוא לא מסוגל לפגוע באשתו, שמעולם לא עשתה לו כל רע. היא לא אשמה שהכריחו אותו להתחתן אתה.
אני מקשיבה, אבל המילים –כמו זר של מנעולים....לא אומרות לי כלום. אני מבקשת מחורחה עוד קצת מהמשקה החזק, הצורב הזה. אני שותה עוד ועוד כדי לשכוח. אני נהיית עליזה ומחבקת את חורחה, רוקדת אתו באמצע החדר, כשאני מפזמת לי את השיר מהמופע שלנו. חורחה נענה. גופו החסון נצמד אליי, אצבעותיו מלטפות את שערי. עיניו חמות ועמוקות כשהוא מתבונן בי כל כך מקרוב. אנחנו רוקדים בתיאום מושלם, בדיוק כמו במופע.
כשהשחר עולה אני מריחה ריח חזק של קפה. אני לא מבינה מה אני עושה בביתן ההלבשה. חורחה נכנס לחדר עם ספל מהביל ומגיש לי אותו . בבת אחת אני נזכרת במפח הנפש של אתמול. "היום יום חדש", אומר חורחה, כאילו קורא את מחשבותיי. אתה עושה קפה ממש טוב", אני אומרת. חורחה מחייך. "אני עושה עוד דברים ממש טוב.", הוא עונה, וכורך את זרועו מסביב לכתפי. אני מתאמצת לחשוב על קרלוס, אהובי, אך לא מצליחה.
* הסיפור נכתב בהשראת צילום של מיכאל בלק, חברנו מהקפה * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |