הדבר העיקרי שמעסיק אותי בימים אלו הוא הדרך הנכונה ליצור שינוי תודעתי ("החלפת דיסקט") בקרב ציבור אנשים גדול שיש לו, במידה רבה, מאפיינים של כת. עבורי זה לא ענין תיאורטי. זה משהו שחייב להתרחש ומהר. שכן, אם המיזם המרתק ששמו "עמותת הפועל אוסישקין תל אביב" יצליח לצלוח את השבועות הראשונים, הדבר יהיה אפשרי רק אם האוהדים יבינו שהם, מעכשיו, הבעלים של הקבוצה. 

כבר עסקתי, בפועל, ביצירת שינוי תודעה של ארגונים שונים, קטנים כגדולים, עסקיים ואידיאולוגיים. במרבית המקרים גם הצלחתי במשימה. אבל כאן מדובר בשינוי בקרב עשרות אנשים שאינם כפופים למרותו של איש ושפיתחו הרגלי התנהגות מיוחדים לאורך שנים. יותר מכך, ההרגלים נבנו, במקור, מתוך אתוס של תחושת קיפוח ונחיתות מול השליטה המוחלטת והכוחנית של מכבי ת"א בכדורסל הישראלי. שלילת האחר מחד, והניסיון ליצור עליונות "ערכית" מאידך, הם שקבעו את דפוסי ההתנהגות הללו.  

מתוך זה צמח גם הרעיון לבנות קבוצה חדשה, בעקבות הכישלונות הספורטיביים והריסת האולם של הקבוצה הנוכחית, שתהיה בבעלות האוהדים. מעתה "אנחנו נוטלים את גורלנו בידינו" ולא מאפשרים ל"רעים", למיניהם, לעשות ב"קבוצתנו" כבתוך שלהם. בהתגייסות של אוהדים רבים, בעלי נכונות למעורבות, הוקמה העמותה, כבר הצטרפו קרוב ל- 400 חברים ששילמו דמי חבר לא מבוטלים והקבוצה החלה לשחק. 

למשחק הראשון, שהתקיים דווקא באלקנה, הגיעו 200(!) אוהדים שעודדו בקולניות ובהתלהבות את הקבוצה והיא אכן הביסה את היריבה. מכאן התחיל האתגר. מבחינת האוהדים יש לעודד את הקבוצה בפרמטרים המקובלים עליהם. בצד השלילי זה יכול לכלול הדלקת אבוקות ביציע, ריקוד על הכסאות וכדומה. מרכיבים כאלו של עידוד עלולים להביא לנזק משמעותי לעמותה – תשלום קנסות, פיצויים על השחתת רכוש ואפילו, הרחקה מהאולם הביתי.  

אלו דברים שבדרך כלל לא מעסיקים את האוהדים "השרופים". הם מניחים שהוצאות מסוג זה הן חלק בלתי נמנע של הספורט וייספגו על ידי בעלי הקבוצה שהם אוהדים. אבל מי הם "הבעלים" במקרה שלנו? האם זה לא הם עצמם? האם הם מבינים שדמי החבר שלהם ישמשו להוצאות כאלו במקום, למשל, לשיפור היכולת המקצועית של הקבוצה? 

זה האתגר! 

הדרך הבטוחה יותר לשנות תודעה של ציבור גדול הוא על ידי יצירת חוויה מהדהדת שתיצור השפעה מיידית על התודה של רבים בתוכו. בדרך כלל זה אומר משבר. נדמה לי שברמה הלאומית אין דוגמה טובה יותר מאשר מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. רק המלחמה, על אלפי הרוגיה, הביאה את מדינת ישראל לדבר עם מצרים על החזרת כל סיני. ערב המלחמה, ב- 5 אוק' 1973, זה היה בלתי אפשרי. בנובמבר 1973 התחילו שיחות שהביאו, בתהליך של כמה שנים לחתימת הסכמי קמפ דיוויד וליציאת ישראל מכל סיני. 

דוגמה אחרת יכולה להיות על ידי הטלת גזרות כלכליות על האזרחים (שהם "בעלי" המדינה) שבעקבותיהם עולה הנכונות לקבלת שינויים מבניים שמציעה הממשלה. רק יצירת התחושה של משבר מאפשרת את השינוי בדעת הקהל.  

הבעיה ביצירת משבר שהוא עלול לצאת משליטה והתוצאות עלולות להיות מרחיקות לכת. זו הסיבה העיקרית שעמותה חדשה, בשלבי ההקמה, איננה יכולה להרשות לעצמה יצירת משבר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעמותה שקמה מתוך אמונה שנדרש שינוי במעורבות של האוהדים בניהול הקבוצה. יצירת משבר מנוגדת לרעיון המכונן של העמותה. 

אז מה עושים? משחק הבית הראשון של העמותה מתקיים בעוד שבוע. האינטרס שלנו הוא שבעלי האולם יהיו שמחים לארח אותנו גם במשחק השני, והשלישי וכן הלאה. אנחנו בחרנו בדרך של השיחה הישירה. אם באמצעות פורום האוהדים באינטרנט, אם באמצעות שיחות טלפון ואם בפגישות פנים אל פנים. בדרך כלל התחושה בשיחות הללו שניתן ליצור הבנה בצורך בשינוי. אבל האם בשבוע אחד נצליח ליצור את השינוי הכולל? האם נגיע לכולם? האם נצליח לגרום לאלו שאנחנו מדברים איתם לדבר גם אחרים? 

בקיצור, האם אפשר בשבוע ליצור שינוי אצל כמה מאות אנשים שלא על ידי יצירת משבר אלא בדרך של גישה ישירה לכמה שיותר מהם?