חבר שלי חזי, פעם אמר (ואחר גם כתב, או שאולי היה זה בעצם להיפך וקודם הוא כתב ואחר כך אמר) שהשיעמום מוליד יופי כמו שבצל מוליד ריח רע. משעם לי. אז אכלתי בצל (ככה סתם כמו שאוכלים תפוח) והתיישבתי לכתוב. לגבי היופי אני לא בטוחה – אני מקווה שיום אחד עוד אגלה. מה שכן, הבצל הזה אכן מדיף ניחוחות. אמנם אישתי מתעבת את ריח הבצל אבל זה מה שיש ואם היא רוצה אחרת, היא היתה צריכה לחשוב פעמיים לפני שהתחתנה איתי.

פוסט ראשון, וצריך להציג את עצמי. ואולי בעצם לא צריך והשאלה היא האם אני רוצה להציג את עצמי. אני מניחה שהשם אומר רבות. עליזה כי עליזה. חכמוני כי מי עוד חכם כמוני. אבל הגרוסקופ. הגרוסקופ הוא סוד קסם העג"ח. גרוסקופ זה כמו רובוקופ אבל זה לא. זה גם יותר גדול, לפחות בגרמנו-יידיש.  אבל יותר מכך גרוסקופ הוא גירוסקופ מקולקל; מקולקל ועל כן היציבות החסרה בחיי. והכל בגלל התנע הזוויתי שלי. בגללו כנראה אני כותבת את הבלוג הזה. בגללו ובגלל השיעמום. והבצל, אסור כמובן לשכוח את הבצל.

אז מהו התנע הזוויתי שלי? עקום. ללא ספק הוא עקום. נולדתי עקומה. יש מי שנולד ישר ויש מי שנולד עקום. וזוהי אולי אחת ההגדרות המוחלטות באמת. מי שזוכר את שיעורי גיאומטריה אולי יזכור שבמישור רק קו אחד (ישר) מחבר בין שתי נקודות בדרך הכי קצרה. כל השאר הם עקומים. עקומים קצת או עקומים הרבה, אבל ירצו או לא, הם עקומים - ואני? כבר אמרתי, אני עקומה. כשאני אומרת עקומה אני לא מתכוונת שיש לי גיבנת. אני דווקא חושבת את עצמי לאישה נאה ואני בטוחה שאישתי תהנהן (חסר לה שלא). אני גם לא מתכוונת שאני עקומה לעומת המצב המשמים של הרוב הסטרייטי. אם הייתי אישה מאמינה הייתי מברכת יום יום "ברוך שעשני לסבה". בעקומה אני מתכוונת לעקומה בפְנִים. משהו בי הוא כמו מראה קעורה... אבל די, אפילו את עצמי אני מלאה בתיאורי הפיזיקה של הנפש.

אבל כל זה מחזיר אותנו לשיעמום, אותו שיעמום שמוליד את הפוסט הזה. בזמנו, חבר אחר שלי, מבחוח, היה מפיג איתי את השיעמום בשיחות טלפון ארוכות אל תוך הלילה. היינו מעשנים נרגילה ומאווררים את מאוויינו הכמוסים. אמנם מבחוח כבר לא זמין, אבל ברוחו תמיד הוא איתי. וכך, כשמשעמם לי, אני נזכרת באיזה קטע שהוא ציטט לי פעם מתוך מדריך הטרמפיסט לגלקסה (כן, כן, הוא היה קצת גיקי, אבל חומד של בחור) שם נטען כי השיעמום קשור איכשהו לסנדוויצ'ים עם טונה ויצירת רגשות אנושיים אצל רובוטים. אז יש לנו כאן תיאוריה קצת שונה שקושרת את השיעמום לסנדוויץ' עם טונה ולא לבצל. והנה העברתי פוסט שלם מבלי שאמרתי שום דבר יותר מדי. התחכמתי לא מעט ושיעממתי הרבה יותר. יכול להיות שמדובר סתם בעוד ריק קיומי שאותו אני מנסה למלא בתשומת ליבם של זרים (תמיד סמכתי על טוב ליבם של אלו). מה שכן, אני שמחה להיות כאן. או, הנה נולד לו רגש חדש.