הסיפור לקוח מתוך הספר "לעוץ כמו בוב בימון - תיאור תמציתי של הספר ניתן למצוא בכתבה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1173051.html?more=1

הדמות אופה אוזניים היא דמות ראלית - רוב כבדי שמיעה במיוחד כאלו שהם מילדותם נתקלו בו - הוא מתקין אוזניות המיתולוגי מרחוב יונה בתל אביב, הוא התחיל נדמה לי להתקין אוזניות בשנות חמישים של המאה שעברה וכנראה הוא היה המתקין האוזניות היחידי בארץ במשך תקופה ארוכה, שעלו אליו לרגל ממטולה ועד אילת.

אז מכשירי שמיעה היו קופסאות עם חוטים שהשתלתלו לאוזניים, בתקופה שלפני הוקמנים והדיבוריות - כול מי שהלך איתם סימן שהוא לא שומע - בעצם חירש - אז לכן גם בגלל זה וגם בגלל מחירם הגבוה - רק מעטים הלכו איתם - מי שממש לא שמע כלום בלעדם, אני אישית אינני זוכר שנתקלתי אי פעם במי שהרכיב מכשירי שמיעה ברחוב.

וגם האוזניות לא היו רכות ופלסטיות כמו היום הם היו בצבע ורדרד שקוף , וקשות ובגלל זה זאת היתה משימה קשה ליצר אותם - היה צריך ליצור דפוס של אוזניה על ידי יציקת חומר פלסטי רך לאוזן ודחיסתו שיתאים בדיקנות לאוזן, וזה הרקע לכול ההרגשה הלא נוחה שמתוארת בסיפור בלשון מעטה...

אבל היה צורך בדחיסה מירבית של החומר - כי אסור היה לפשל כאן, כול רווח קטן בין האוזנייה לאוזן משמעותה דליפה של קול ויצירת ציפצופים שמלווה את המרכיב מכשיר שמיעה לפני כול השומעים.

אבל מאידך היה קשה לאוזן להסתגל לאוזניה הקשה - הרבה פעמים היה צריך לחזור לאופה אוזניים ולשייף פה ושם איפוא שכואב, ולכן אופה האוזנניים היה טיפוס די לחוץ, כי הוא היה מיצר ידנית בפיסול את האוזניות לפי הדפוס, וכול שיוף יותר מידי היה יכול לפסול את האוזניה בגלל הציפצופים ולגרום להתחלת העבודה מחדש. (אני זוכר שחזרתי איליו פעמיים לתקן אוזניה פעם...)

עד כאן הרקע הראלי - רחוב יונה הנביא הוא רחוב של תל אביב ישנה עם טיוח מתקלף, חנות הגלידה ובקבוקי הגז והחדר המתנה זכורים לי - באתי איליו הרבה מאז ילדותי, לא זוכר את אשתו ולא פיתחתי דו שיח איתו - וגם לא פחדתי מימנו במיוחד, אבל אחרים פחדו...

בכלל לא ראיתי מכונים למקצוע העתיק בעולם ברחוב הזה אבל גם לא חיפשתי אחריהם, אבל מעתה ואילך אדון בסיפור שהוא מספר גונן - וכמספר כדרך כול המספרים עדיף להתרכז במסר הפנימי ולהרשות למספר את מה שנקרא "חופש היצירה" - אדם עם נשמה של חוקר משטרה עדיף שיזוז הצידה...

איך ילד כבד שמיעה יכול לחוש שהוא חלק מהחבריה - בכך שיש לו חברים שהוא בא אליהם והם באים איליו, ובכך ש "בן לוקח בת" - אז הבת השומעת מוכנה לקחת אותו אפילו שהוא כבד שמיעה - וזה לא התקיים בסופר, הילדים באים איליו רק לצורך עסקים (של החלפת פוסטרים), והבנות בגיל ההתבגרות קימות רק כגוף - ללא כול דיאלוג איתן, הוא יכול רק להסתכל עליהן לא לתקשר איתן.

אין למשורר כתובת להסתייע בה - לא חוג של כבדי שמיעה ששם יחוש שיוויון (לא ראיתי רמז בסיפורים למגע חברתי עם נוער כבדי שמיעה), לא עם החירשים מין הסתם בגלל שפת סימנים, המשורר שואף בראש וראשונה להשתלב עם שומעים כחבר שווה זכויות,..

הסרט שהוא מתאר שראה על אבא שלוקח את בנו הצעיר להרחיב את ההשכלה במכון למקצוע העתיק בעולם הוא גם בכיוון הזה הוא אומר לסביבה - אני לא סוג ב, ואם אני לא זוכה ל "בן לוקח בת", אני אקבל את זאת בכול זאת על ידי קנייה בכסף מלא...

וכאן מופיעה אשתו של הבובה של אופה האוזניים, גם האישה שלא מדברת - ויש לה רק גוף ולא פה  משמשת להצבת האופה האוזניים למישור שווה לזה של הסופר, גם לאופה אוזניים אין יכולת לנהל דיאלוג עם אשתו - גם אצל היא קימת כגוף בלבד..

ובמפתיע מי כן יכול לעזור לסופר במצוקתו ? הכהן הגדול של האוזניות אופה האוזנים, מתברר שהוא הדמות היחידה שיכול להבין את מצוקתו - בכך שהוא נותן לו כתובת של אישה מקצועית במקצוע העתיק בעולם...

אבל האם זה פותר את המצוקה של הסופר - לקיים קשר של שיוויון עם הסובבים אותו ? נראה לי מהסיפורים האחרים של הסופר שהמרכיב היצרי בולט יותר מידי לפחות בסיפורים על ילדות, הדיאלוג יבוא רק בשלבים מאוחרים, וגם הוא דל מידי לטעמי....

ובכלל הפיתרון של אופה אוזניים אינו פיתרון - בסיפור סרט רע שאני רואה אותו כסיפור המשך לאופה אוזניים, יש את הפיצוץ: החברייה בבית ספר פוסלים את החברות שלהן למגע עם בן הגזע הנחות בכך ששוברים לו את מכשירי שמיעה, והוא מתקומם על זריקתו כביכול לחרשות בכך שהוא שורף להם את הבית ספר...