
בעבר הייתי יוצרת לפחות רישום\ציור ליום, תת המודע היה נגיש אליי והייתי "קוטפת" ממנו דימויים וחוזרת עם שלל מזה שנה אני "תקועה"; המוזות נטשו אותי והלכו להתהולל בחזר זרה.
הגעתי למצב שאני כל כך מזוהה עם האמנות ועם עצמי כאמנית עד שהמחסור ביצירה מרגיש לי כנחות, כאילו נקרעה פיסה מה"אני" שלי. מאוד מתסכל להתהלך בלי הפיסה הזאת...
בכל מקום שאני הולכת ופוגשת מכר אני נשאלת 2 שאלות: מה שלומך?, מה עם האמנות שלך? זה גורם לי עצב כמעט כמו "מתי תתחתני"
לא יעזור כמה שניסיתי בעבר להתנער מהאמנות, "לסגור את הבאסטה" או הפנטזיה "לשרוף את העבודות" תמיד ברגע האחרון נמשתי או ע"י תערוכה, מלגה שצצה במפתיע או מורה אכפתי.
אני לא מצליחה לראות בעיני רוחי את חיי ללא רקע של סטודיו ויצירה למרות שיצר ההרס העצמי שלי ישמח להפטר מהדבר שגורם לי הכי הרבה רגעים של אושר.
היום אני נכנסת לסטודיו נעמדת מול קנוואס ומצליפה בעצמי על מנוסת הרעיונות מפניי. יש לי יכולת רישום טובה אך העבודות לא מספקות אותי ומרגישות לי כ"מיים עומדים".
בד"כ פתרון לבעיה זו הוא התעקשות ועבודה עד שמ"טעות" צומח הרעיון הרענן שיפתח את הדלת אבל כבר שנה הרעיונות מסובבים אליי את הגב ניסיתי אפילו שקט, התכנסות, חשיבה, להניח ליצירה ולא להרגיש שאני כל כך תלויה בה לתת לאני הזדמנות להצליח בעולמות נוספים. אבל את מי אני משקרת? (:
|
מטפלת באמנות- איריס
בתגובה על אברהם-הרהורי דת
ואחרי ככלות הכל
בתגובה על צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מבין לרוחך...:))
אבל בשביל זה יש חברים ...לא?
אם תבקשי מכולם לזרוק רעיונות
אולי תוכלי לדלות מן הבאר ...
את הרעיון שבו תהא טמונה המוזה ...
נו... טוב ... חשבתי בקול ...:))
לא בטוח שזה רעיון קולי ...:))
לע"ליתית יקרה לי
לא הגעתי הנה, עד רגע זה.
כמה מוכר
וכמה שונה
וכשלעצמי -
הלוואי שהיה לי סטודיו -
גם פיזי -
להיכנס אליו
להיות בו.
המוזות,
אלה שאת 'עוסקת בן'
לא מעט, ממה שראיתי פה אצלך
שורות
כבעלות כנפיים, ואולי תכונות נוספות
שאינן ידועות לנו -
(לי)
הן עשויות להימצא במצב צבירה שונה
בזמנים שונים
במקומות שונים
ואמנות
יצירה -
יודעת לקבל ביטוי
גם באופנים, דרכים, חומרים שונים ומשתנים
(לפעמים גם כאלה שייראו 'משונים', למי)
אל דאגה.
כי באמת
אבל את מי אני משקרת? (: -
לא את עצמך, כשזו, הווייתך.
חיבוק
אז מתי תתחתני?
את לא משקרת. לפעמים אנו זקוקים לפסק זמן כדי לשוב וליצור במשנה מרץ.
כשקופצים לרוחק או לגובה, צריכים להתרחק מעט על מנת לקבל כוח לבצע את המטרה. כך גם באומנות.
היכולת שלך וכשרונותייך - לא בורחים לשום מקום, הם רק בוחרים לנוח מעט.
מאד מתחברת ומבינה
מחבקת
אולי אינני ממש מבין כי מעולם לא הגדרתי את עצמי אמן?
גם כתבה בעיתון יכולה להיות הגרוי שיעורר, לא? צילום מעניין? ספור של מישהו?
אולי לא להצליף בעצמך ? פשוט להמתין לרגע ?
איך זה שכוכב אחד, והוא בשבילך!
אתן לך כוכב מעודד ומחייך כשתתמלא מכסתי מחדש, ובינתיים נדמה לי שהתשובה טמונה (תמונה) ב-מוזות שלך.
איך כולן אומרות את זה חוץ מאישתי?
חחח
:-)
בוקר טוב לך לבן על לבן
מוכרת התחושה - הייתי שם
צריך להרפות להרפות להרפות
ולא מודדים את ההרפיה בזמן. לא מודדים
פשוט מרפים
גם אם זה אומר להתעסק במשהו שונה בתכלית השינוי
ואז זה יחזור ויחזור בגדול
אומרת מנסיון
תודה לך על השתוף
הי חכם
תודה על התגובה(:
אני עובדת עם ילדים והם באמת מקור השראה פורה
ואני יודעת גם שאחרי שאצלח את המדבר אגלה גבעות ירוקות
מזל שלקחתי איתי מספיק מיים (:
תסכול יצירתי !!!!
ואת נשמעת מבינה, יודעת מה לעשות.
יכול להיות שאדם פורה יהפך לשממה ???
יש תקופות של חוסר חשק, של הטרדות
קטנות שלא מאפשרות, של הירהורי יתר,
של חיפוש אחרי המושלם, שכנראה שמקטינות
את היצירתיות. אלה תקופות שחולפות.
אני הייתי מחפש את התשובה אצל הילדים,
הם משוחררים יותר, לא חוששים להביע את עצמם,
מנסים, מתלהבים, זורקים וחוזרים חלילה.
בהצלחה ביציאה מהמדבר היצירתי !!!!!!!