אבא אתה רק בן 72,במצב לא טוב:תשישות נפשית,הרבה בעיות בריאות גופניות.הרמת ידיים.אתה מייחל לסוף..                הייתי צריך להתעלם ממך,הרי מגיל קטן הכית אותי,הענשת אותי,בגללך הייתי בפנימיה,קיבוץ ובתיכון אצל סבא וסבתא.

לא ראיתי איתך משחקי כדורגל,לא טיילנו בארץ יחדיו,אפילו שיחות של גברים לא היו לנו.כשאני אבא לילדיי אני רוצה להיות טוב יותר ממה שאתה לא היית אליי,אני לא יודע אם אני יודע איך.

אבא,אתה שוכב בבתי חולים ותמיד הטלפון הראשון אליי:"אני בבית חולים,תבוא,תביא"...ואני בא אלייך למרות שבחיי יש עוד מטלות ואנשים שצריכים אותי.

אני יודע שהיית שם בשבילי ברגעים נדירים שהייתי צריך אותך,אך זה לא כך?שהורים צריכים לעזור לילדים.אני אוהב את השיר:אל  תשלכני לעת זיקנה.אולי בגלל זה אני לא משליך אותך.אני שואל את עצמי אם ילדיי לא ישליכו אותי כשאני אזדקן.

הכי מתסכל אותי שאני רץ בשבילך אך אתה לא מקשיב לי.מקשיב לאנשים זרים.כאילו אני נגדך.אמרו לי שזה המחלה שלך.אמרו לי שגם במשפחות אחרות זה כך.הורים לא מקשיבים לילדיהם.אבל זה מתסכל אותי.למרות שאין לי ציפיה כי אני עושה זאת במלוא האיכפתיות אלייך,אני רוצה שיהיה לך עוד טוב.אך אתה לא נותן לי יותר מידי,לתת לך.לא במודע אני יודע.

אבא,אתה מעייף אותי אך אתה עדיין מה שנקרא:אבא שלי.