בין הבדים
פוסטים פופולאריים
-
זה לא טריקו – זו סימפוניה
18/7/10 | 7026 צפיות
-
יש אלוהים?
29/6/11 | 1820 צפיות
-
מה קורה כאן? ומה אנחנו יכולים לעשות?
18/12/11 | 1055 צפיות
-
בגד או בגידה? (פוסט שישי בסדרה)
25/8/10 | 3677 צפיות
-
לא מערבבים משפחה בעסקים (?)
13/4/10 | 899 צפיות
-
מה ללבוש?
15/11/10 | 3873 צפיות
פוסטים אחרונים
- על יחסים ויחס 23/8/14
- הייתי בגן-עדן 4/10/12
- הרגל של אישתו כואבת להם 26/1/12
- בדיוק היום לפני שנה 15/1/12
- ג'נראל-פיס ג'וניור 23/12/11
- מה קורה כאן? ומה אנחנו יכולים לעשות? 18/12/11
0
שגרה
תגובות אחרונות
-
face
בתגובה על על יחסים ויחס
-
מרב 1956
בתגובה על ביקור באיתמר – פוסט מצולם
-
עינת עופר
בתגובה על הייתי בגן-עדן
-
גלילה ונגרוב
בתגובה על הרגל של אישתו כואבת להם
-
מטפלת באמנות- איריס
בתגובה על מה ללבוש? (1)
-
גלילה ונגרוב
בתגובה על בדיוק היום לפני שנה
תגובות (54)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גם אתה גם אני עושים שימוש בתגובותינו להבליט את מה שאנחנו מבקשים להבליט.
הספורים שאני מספרים (לעצמנו ולסובבים אותנו) - זה נושא מוכר בעיקר כלי עבודה טיפולית, ובכלל...
לכן
מן הראוי לציין
שעדיף שנספר לעצמינו סיפורים שמקדמים אותנו
ואת זולתנו
נכון?
יום נעים
ותודה
יקירתי,
למצער, אין שום קשר בין דבריי לבין תגובתך, או תגובתה של "יערת הדבש".
לא סתם פתחתי את דבריי במשפט "אין לי שום כוונה להכנס לקונפליקט הערבי / ישראלי.".
גם אם היית מפרסמת תמונה של ילד אסקימוסי עומד ליד דוב לבן והתגובות היו פרשנויות וסיפורים של הצופים, גם אז הייתי מגיב באותה תגובה. אפשר להגיד שניצלתי את הפוסט שלך שלא למטרתו - להמחיש עד כמה בני אדם צמודים לסיפורים שלהם.
אולי אם תבחיני בכך שסיפור הוא לא "נכון" או "לא נכון" - סיפור הוא רק סיפור, תוכלי להכיל את דבריי.
תודה ושבת שלום
:-)
נטריידר יקר
בבלוג שלי אני מביאה מדי שבועיים שלושה צילומים ועדויות קטנות שלי מהמחסומים בגדה.
"הסיפור שלי" הוא לרענן את זכרונינו באופן שוטף שהכיבוש עדין חי ובועט.
זאת הדרך הקטנה שלי להביע טת התנגדותי למצב בו אני חלק מעם שששולט בעם אחר.
הביקורים שלי במחסומים הם עניים של חודשיים שלושה
עד אז
ישבתי על הכורסא והתפוצצתו ממה שקורה
היום אני שלמה עם עצמי יותר.
המגיבים כאן מתייחסים לצילומים
והתגובות שלי הן תיאור מדויק מאוד למתרחש
תודה על הביקור
ועל התגובה
ובכן, אני הצלמת. ואני מסתובבת בגדה כבר חמש שנים, לפחות פעם בשבוע, ולא התחלתי לכתוב בלוג רגע אחרי שראיתי את המחסום הראשון. התחלתי לכתוב בלוג אחרי כמעט שלוש שנים של מחקר על המחסומים. ואני יכולה להעיד - הכותרת שגרה ראויה בהחלט. זה לא סיפור שהצופים בתמונה מספרים לעצמם.
בעניין התקשורת - אני הראשונה להסכים על חוסר המחויבות שלה לסיקור אמיתי של הנעשה בגדה. בעצם - בגלל זה התחלתי לכתוב בלוג.
אין לי שום כוונה להכנס לקונפליקט הערבי / ישראלי.
מה שהשתקף לי בפוסט הזה זה הפער העצום בין המציאות כפי שהיא מתבטאת בתמונה לבין הפרשנויות והסיפורים כפי שהם משתקפים בתגובות.
מה המציאות בתמונה?
שני ילדים (סליחה, מי אמר לכם שהם ערבים?), חייל, גדר, וכפר ברקע.
מכאן והלאה כל משמעות שיוחסה לתמונה זה הסיפור של הצופה. אפילו הכותרת של הפוסט היא סיפור בפני עצמו. תמונה שמבטאת בערך מאית שניה מהחיים לא יכולה להציג שיגרה.
הרשו לי לספר לכם סיפור קטן על המחיר של לחיות בסיפור ולא במציאות.
באחת האינתיפאדות שירתתי בשכם. באחד הימים, היינו בסיור ברחובות וראינו שבאים לקראתנו איש ואישה, הגבר נשא על זרועותיו ילדה קטנה כבת שלוש או ארבע. כשהתקרבנו, ראיתי שלילדה היה פצע גדול ומכוער על הרגל. הגבר הסביר לנו באנגלית עילגת שהם ההורים של הילדה, הקטנה שיחקה בבית, נפלה על פינה חדה של כיסא ופתחה את הרגל.
העליתי את ההורים והילדה על הג'יפ והסענו אותם לבי"ח.
תוך חצי שעה אחרי שהבאנו אותם לבי"ח, התפרסם בעיר הסיפור - "החיילים פצעו קשה ילדה בת שלוש", מה שגרר מהומות ופציעתם של מספר חיילים וערבים.
למה? בגלל סיפור. בגלל שאנשים רואים תמונה, מספרים לעצמם סיפורים ולא מסוגלים להבחין יותר בין המציאות לבין הסיפור שלהם.
(הרחבה על לחיות בסיפור ולהתעורר למציאות אפשר לקרוא בפוסט "התעוררות".)
תודה
:-)
צזר יקר
תענוג לפגוש אותך כאן
כמה דקות לפני שצולמו הילדים
עברו במחסום קבוצות אנשים דתיים בדרכם לאל-אקצה
פעם בשבועיים הם עושים את הדרך למסגד
וכן, כמוך, אני מצטרפת לתקווה שהחומות יפלו מיד!!!
מלבד החייל ששומר על הילדים ה"מסוכנים"
וגדרות התייל- הם נראים כמו ישראלים לכל דבר..
מתי תגמר הגועליות??
מתי נחזור לשפיות??
מתי חיילים בני 18 יפסיקו לעסוק בתפקידי שיטור??
מתי יפלו החומות?? אפילו בברלין כבר נפלה החומה ופה משחזרים אותה!
מתי שנחזיר את הכבושים ונפנה את המתנחלים ונאפשר לעם
הפלסטיני להתקיים בכבוד במדינה ולשקם את הנפש הקרועה לאחר 43 שנות כיבוש!!
עם המשפט הזה אני כבר לא מסכימה. הנסיון לגזור סימטריה בין שני הצדדים בכותרות כמו 'הסכסוך' הוא שגוי ובעיני אותו שינוי יסודי בתפיסה הוא בדיוק זה - ההבנה שלא מדובר במאבק כוחות סימטרי.
תודה רבה לך לחישה
ויום נעים
דיוטימה יקרה
אני מאמצת אל ליבי את המשפט האחרון שלך
תודה אהובה
תודה רבה
ויום נעים לך
כורך דברים
תמונה שווה אלף מילים....
תודה.
"ממרום גילי", ועם כל אהבת האדם שבי,
נראה שזהו אחד מן המצבים הבלתי פתירים.
זהו ריאליזם, לא פסימיזם...
כל העבודה הנפלאה שעושים הומניסטים נאורים, בשני הצדדים, יש להמשיך בה ולהעצימה.
אפשר שתישא פרי ביום מן הימים הרחוקים...
כמובן שאני חותמת על מילות הכורך!
מסכים אתך שחשוב להציב שם אלפי חיילים שיעללו גם בילדים.
שילמדו.
ככל שנתעלל בילדים כן יתעצם בטחון מדינת ישראל.
לצערי החייל צודק - את חיה בסרט. שלום לא יהיה פה.רונן יקר
אתה צודק לגבי הפריים של הצילום.
תאמין לי, אם נזיז את המצלמה טיפה ימינה המראה משתנה, שלא לדבר אם נלך צעד אחורה
אז התמונה שהילדים נחשפים לה תצמרר.
בבלוג הזה אני מעוניינת רק להזכיר, בעדינות, ולהראות מה משמעות הכיבוש בשגרת היומיום.
החייל החתיך הזה שאל אותי: מה את עושה כאן?
אמרתי לו: מתבוננת על הכיבוש ומתעדת אותו.
- את נגד המחסומים? - שאל
אמרתי: אני בעד שלום.
הוא הרים יד ופלט פפו...שלום... הצחקתי אותו.
יענו, אני חייה בסרט.
האנשים במחסומים חיים את חייהם. הם גם צוחקים, גם נהנים...הכול. חיים, אתה יודע.
כמה אפשר לשאת את ההשפלה?
אני אישית כבר לא שואלת שאלות מוסר וצדק
אני שואלת שאלות פשוטות:
מה כדאי לנו ואיך מגיעים ליעד בהווה?
ורד יקרה
ראשית אני שמחה מאוד לפגוש אותך כאן תמיד.
ולתגובתך
האם באמת עלינו לחכות למנהיג שינהיג אותנו?
או אוולי מתפקידנו, כמנהיגים קטנים של חיינו מוטלת עלינו המשימה להכשיר את הקרקע למנהיג עם חזון ואומץ?
האמירה: שיקום מנהיג... מסירה מעלינו אחריות לגורלינו.
האם אני טועה?
תודה רבה לך
וברוכה הבאה
אח אח אח רונן איך אפשר לתת פרשנויות איך שבא לנו, זה די מדהים.
קח את הסיטואציה ותלביש אותה על הילדים שלך. מה תראה ?
רונית
כמו התמונות הלא סימפטיות, גם התמונה הנחמדה הזאת לא מספרת את כל הסיפור. מלבן צר ודו מימדי מתוך מציאות שיש לה רוחב ועומק ששום מצלמה לא יכולה לתפוס, בטח לא ברגע נתון.
התגובה הקודמת שלי היתה - ואני מודה - אינסטינקט ציני.
אחרי כל הדימויים א-לה סראמאגו יש משהו מרגיע בתמונה שמגלה כי ילדים פלסטינים שנראים טוב הולכים לבית ספר עם ילקוטים חמודים ומרשים לעצמם לעמוד בנחת ליד חייל חמוש שאפילו לא מסתכל עליהם.
כצעד ראשון נאלץ לחזור לגבולות 67, ולספוג את המחיר הקשה של צעד זה,
להכיר במדינת ישראל כמדינה לשני עמים, כשמזרח י-ם בירת העם הפלסטיני.
אך עד שלא יקומו 2 מנהיגים אמיצים ונבונים בשני הצדדים לא יעזור כלום לאף אחד והסכסוך יימשך,
השאלה שתיוותר היא איך ממשיכים להתמודד איתו בצורה הטובה ביותר.
תודה גלילה, ומצדיעה לך על האופן הסובלני בו את מתמודדת עם התגובות המגוונות. מה שקורה בגדול מתחיל קודם בקטן.
ורד
כדאי להוסיף שהאמא החזיקה תינוקת בידיה ושתיהן לא נראות בתמונה.
נגיס יקרה
רק תיקון טעות קטנה
הילדים צולמו ביום שישי. אין לימודים ביום זה.
אולי הלכו לבקר משפחה...?
לא דברנו איתם
הכתם השחור מצד שמאל של הצילום
הוא אמא שלהם
שגם היא לבשה בגדי-חג
תודה על הביקור
מקווה שבעזרתך אוכל להעלות גם צילומים שלי
זו תמונה שהניגודים בה זועקים. ילדים קטנים, מוכנים לבית הספר, עם בגדים ותיקים תואמים, האם הם תאומים? הם רחוצים ומוכנים ליום לימודים, הוריהם דאגו לכך. ומה הם רואים אל מנגד עיניהם? חייל גבוה, רובה עצום, וגדר אימתנית.
אם אותם ילדים יגדלו להיות בעלי תודעה דמוקרטית, שוחרי שלום, מועילים לחברה - זה יקרה כנגד כל הסיכויים.
בודאי, בודאי
שוב אני מסכימה איתך
ועוד תודה
טעות לעולם חוזרת - אמר הקיפוד וירד מהמברשת
הכול נסלח
טוב שהבהרת את עצמך
את יודעת גלילה, אחרי שהגבתי וקראתי כמה מהתגובות חשבתי לעצמי (תמיד אני לוקחת דברים לאישי, סורי) ...
מה שעושה אותי מצליחה בנדל'ן זה לא רק היכולת למצוא תמיד את דרך האמצע והפשרה כדי להביא לסגירת העיסקה אלא גם היצירתיות שאני מביאה מתחומים אחרים.
לפתוח את הראש ולהיות יצירתי. רק לא ללכת באותן דרכים שמביאות אל שער נעול או בהַמֲשלה לנפילה של עיסקה.
(:
רונן יקירי
אשמח אם תרחיב
תאמין לי שגם אני הרבה פעמים מוצאת נחמה
בסיורים האלה
כל חיוך
כל מחווה של שפיות או אנושיות
מרגיעה בי משהו
ואני מחפשת כאלה
כדי לשמור על עצמי
תודה לך
רחלי
כשאני הייתי בגיל הילדים הללו
ישבתי במקלט כשהקיבוץ שלי הופגז
לילה ארוף ע"י המשחתת איברהים אל הווה
במבצע סיני
לא יכולה לשכוח מה עבר לי בראש אז:
מה קורה למבוגרים האלה שדורשים מאיתנו לא לריב
ובעצמם לא יודעים להשלים
תודה לך על הביקור
בחזרה לגוון האפור
אופיר יקר
תודה על תגובתך
אין לי אלא להדגיש כמה מילים
שלך
רונית
אני חותמת על כל מילה שלך
הדגשתי בצהוב את מה שבעיני הכי חשוב עכשיו
מאוד מודה לך על
הביקור
ובעיקר על התגובה
לרגע אינני שוכחת את רגעי התופת - האמן לי
אני שואלת איך אנחנו יכולים לשנות את
מעגל האימה הרצחני הזה?
פורטה יקירה שכמותך
נדמה לי שהיה זה הבעל של שרה שנאם: שתי מדינות לשני עמים.
לא מזמן...
אולי התפקיד שלנו להזכיר לו?
שנים רבות מדי ישבתי על הכורסא
וחשבתי שהמצב נורא
היום אני נוסעת פעם בשבועיים לצפות במצב
ולהזכיר לנו את המציאות המחרידה
אולי משהו יזוז?
אולי הצמא להנהגה עם אופק אופטימי
תצמח מתוך הרבה עשיות קטנות?
תודה לך אהובה
דיון בשאלות מוסר וצדק חשוב מאוד.
אלא שנראה לי שהגענו למצב ולזמן שעדיף
לנו לחשוב פרגמטית:
לאן פנינו?
ואיך אנו מתכוונים
להשיג את יעדנו?
עימך הסליחה
רק עכשיו אני רואה איזה סמטוכה נעשתה פה.....חחחחחחח
התכוונתי אליך והתכתבתי עם פיי שקדי....
לא הבנתי איך התהפכו פה היוצרות.
תודה אנה
וכידוע לך בזכות הבלוג של יערה
קמתי מהכורסא
שכבר מזמן לא היתה לי נוחה
תודה אהובה
עינת יקרה
גם לי אין מה להוסיף על דבריך
אלא רק להודות לך על התגובה
רותי
אשמח אם נגיב לגופו של עניין
ולא לגופו של אדם
המצב מורכב
ועדיף שנקשיב לכל הצדדים
תודה לך על הביקור
והתגובה
לפיי השקד
תודה על התגובה
וברוך בואך
לבלוגי
תמונת מצב
תודה לך רותי
על הביקור ועל
התגובה
תמונה מרגיעה.
קשה לראות את התמונה ולדעת שזו
השגרה שלהם, ילדים שמשלמים את המחיר
על טמטום של שני עמים.....
התמונה הנ"ל אכן משקפת מציאות עגומה
שני העמים נושאים באחריות על המצבכל אחד והחלק שלו
אפשר להמשיך ולעסוק בהאשמות הדדיות
וכפי שזה נראה, הסבל המתמשך נותן את אותותיו בשני הצדדים
לכולם בעצם נמאס מהמצב
כשדרך מסוימת לא מניבה תוצאות, צריך שינוי יסודי בתפיסה
נדרשת פה התמודדות שונה ולא האשמה מתמשכתחכמה ולא צדק
במידה ולא, הדרך למלחמה היא בלתי נמנעת
אולי נשנה אווירה בפוסט הזה ?
אולי מישהו יכול להציע פיתרון הוגן לשני העמים ?
מתה על זריקת האשמות על הצד השני.
פתאום חשבתי עלי.
זה בדיוק כמו באישי... אז אני סבלתי מאמא מכה .כן יכולה להאשים אותה ולהכות גם אני את ילדי כי יש לי סיבה טובה הרי...
או לבחור לנהוג אחרת ולנסות לקטוע את הסבל האנושי.
אי לקיחת אחריות על מה אנחנו עושים כדי לשנות את המצב בשטחים זו הדרך לגיהנום. פשוט מאד.
וכן אני מודעת לגוונים שקיימים באוכלוסיה הפלשתינית. אך גם מודעת להקצנה הנוראית שבאה בעקבות הכיבוש הבלתי סופי הזה.
רק דאגה למקומות תעסוקה לבתי חולים לתחושת רוחחה שנבנית והולכת , תגרום לצד השני להתמתן.
איך עושים את זה , איך בכלל מתחילים עם זה?... זו השאלה.
צריך רק לפתוח את הראש ולהבין שאלימות גוררת אלימות. רוע גורר רע ולא צריכים להיות צודקים.
עדיף להיות חכמים לפעמים.
רונית
והנה במיוחד ליערה, חוט השדרה המוסרי של השהידיות בעזה. [חוסר מוסריות משווע של אמא מתאבדת כלפי ילדיה שאותן היא מתכוונת באופן מודע לגמרי להפוך ליתומים]
http://www.youtube.com/watch?v=mei1xJuJaHM&feature=channelV
היי יקירתי
ברור שלא הייתי רוצה בשום
פנים ואופן שילדיי ילכו
לבית הספר ובדרכם יראו צבא וחיילים
על בסיס יומי. אין ספק
שזה מאיים מפחיד
ומעורר התנגדות טבעית.
גם מה הסיכוי של ילד כזה
לאהוב אותנו כשהוא יגדל?
סיכוי קלוש מאוד.
והבעיה שלא רואים את הסוף לכל זה.
מלחמות וכיבוש זה דבר רע.
הבעיה שאין למנהיגים שלנו הנוכחים אופק מדיני.
על זה עוד נבכה הרבה בעתיד.
לא כדאי לנו תחת תנאי מלחמה להגיע להסכמים.
בוודאי שאף אם לא היתה מסכימה לכך.
גם אף אם לא מהללת את ילדיה המתאבדים, ושמחה במותם הגי'הדיסטי
אף אם לא מחנכת את ילדיה על אידיאולוגיה של שנאה
אף אם לא מתפוצצת בעצמה בפיגועי טירור ומשאירה בבית יתומים שיגדלו על הסתה ושנאה מתמדת לכל מה שקשור לישראל.
אף אם לא בוחרת בממשלת טרור.
ולידיעתך אין אפילו ערבי אחד בארץ לא בגדה לא בעזה, ולא כל שכן בישראל - שמוכן לעזוב את ישראל ולהגר לירדן, מצרים, ערב הסעודית, סוריה או לבנון. מעניין למה.
ומה רצית שישראל תעשה בדיוק? שלא תגן על עצמה? שתסכים שאזרחיה ימשיכו להיות ברווזים במטווח?אני לא מכירה אותך אישית כמובן אבל למה נראה לי שהשמאל שוכח כל כך הרבה עובדות היסטוריות שנוגעות לסכסוך הזה. כמו למשל אי הסכמה ערבית לתכנית החלוקה ב-47. תקיפת מדינת ישראל יום לאחר הכרזת המדינה, פיגועי טירור באזרחים, מלחמות הקוראות להשמדת מדינת ישראל. האם קראת את אמנת החמאס? האם יש איזשהו פלסטיני שיוצא נגד אמנה השוללת את זכות הקיום של מדינת ישראל? האם יש איזשהו מוסלמי, מנהיג דת, או מנהיג אחר - שיוצא נגד האיסלאם הקיצוני הרואה בישראל אדמת ווקף פלסטינית וקורא למיגור היהודים מכאן עד האחרון שבהם?
אמות המוסר שלנו? מה איתן?
גלילה היקרה,
תמונה אחת שווה עשרות מילים.
אוי לשיגרה שכזו...
בושה וכלימה.
ותודה ליערה היקרה.
איפה ראית שאני מחליפה צד בדיוק?
בתכנות מחשבים, שגרה (גם: פרוצדורה) היא רצף של פעילויות, משימות, צעדים, החלטות, חישובים ותהליכים נוספים, אשר ביצועם מביא לתוצאה, מוצר או פלט כלשהו. קיימת אפשרות שהשגרה תהיה תלויה בקלט. ביצוע חוזר של השגרה בהינתן קלט נתון אמור להביא לתוצאות זהות. (ויקיפדיה)
(אין לי מה להוסיף, התמונה מדברת בעד עצמה).
ראשית, אם הכוונה לממשלת חמאס הרי שהתמונה בחבלה, ליד הוד השרון, כלומר בגדה. אם הכוונה לממשלת הרשות, בשום מקום סאלם פיאד לא נחשב לטרוריסט. להפך. שנית, אני די בטוחה שאף אם לא היתה מוכנה להסכים לילידה יעברו מחסום צבאי (כלומר גדרות מחושמלות, חיילים נושאים נשק) בדרכם לבית הספר.
אבל השאלה היא אחרת לגמרי. השאלה היא על אמות המוסר שלנו לא שלהם.
תגידי לי יקירתי
כל פעם תחליפי צד?
למה אוף איזה תמונה?
אני רואה 2 ילדים לא מאויימים ולא נגועים. אני רואה ילדים לבושים היטב, אכולים היטב, עם בגדים עכשוויים, מסודרים, עם ילקוטי בית ספר, ולידם עומד חייל. לילדים מגיעים חיים טובים יותר לדעתך? תגידי את זה לארגוון הטרור שקורא לעצמו ממשלת בלסטין.
בפעם הבאה שאתם עושים אוי וייזמיר, ומאשימים את ישראל בכל עוולות העולם - תחשבו מה ארגון הטרור שהם בחרו בו בבחירות דמוקרטיות תורם לאיכות החיים של העם שלו.
אוףףףףףףףףףףףףף
איזו תמונה!