זמר זמר לך

בחיים אנחנו  נעים בקצב מסויים, לעתים הוא מסחרר, לעתים הוא איטי מדי ולעתים הוא לגמרי לא לרוחנו. אבל ללא ספק אותו קצב הוא מיוחד, מגוון ומשתנה מאדם לאדם. אולי בעצם החיים הם אוסף מוסיקלי גדול וססגוני.  לקראת סיכום שנה נוספת של החזקת מגש, החלטתי לפצוח בשירים וריקודים.לעשות לי מנגינות, כי אחרי הכל אני שיר, לא?

למה זה צריך להיות ככה?

הפנייה העיקרית למחזיקי מגש היא בנימת שאלה – אפשר? סליחה? מתי זה מוכן? איפה השירותים?. זה בסדר גמור ומתקבל בהבנה, בסך הכל זהו תפקידינו. אבל יש דבר אחד פעוט שהלקוח הישראלי לא מוכן לקבל בשום אופן –התשובה לא .אבוי למחזיק המגש שיסרב לבקשתו של הסועד האקראי. אבל למה?? בסך הכל אנחנו ממלאי הוראות. בהזדמנות זו אני רוצה לשתף אתכם  בסוד קטן. למחזיקי מגש אין שום אינטרס, בטח לא אישי, למנוע מכם דבר מסויים. אם זה היה תלוי בי הייתי מחליפה בארוחה עסקית את כוס השתייה בלחם, מכינה במיוחד את המנות שכבר לא בתפריט ודואגת שתשבו בשולחן פרטי ללא כל הפרעה. אבל אני לא הקובעת.. באמת..

המנגינה היא שקובעת..

סליחה את יכולה להנמיך את המוזיקה? את יכולה להגביר את המוזיקה? כמה רעש יש פה.. סליחה השולחן הזה לידינו מאוד רועש, את יכולה להשתיק את הצפרדעים? אולי שהתינוק יפסיק לבכות??. אז חברים וחברות, אורחים יקרים.. יש דברים שהם מעבר לכוחותיי כמחזיקת מגש, או בכלל כבן אדם. אין ביכולתי לגרום לתינוק הקטן להפסיק לבכות וגם אין באפשרותי לגרום לקבוצה של עשרים אנשים להתחיל סדנת ויפסנה. בסך הכל רעש הוא חלק מהסכנות הרבות שאורבות לנו ברגע שהחלטנו לצאת מביתינו הקט. שדרך אגב גם שם הרעש אורב לנו לעתים קרובות ומטרידות..

עוד חוזר הניגון..

אתם מכירים את זה שאתם שומעים בדיחה בפעם האלף והיא כבר לא ממש מצחיקה. היה ואתם במצב רוח טוב ,היא תסחט מכם חצי חיוך מנומס. אז תארו לעצמכם מרתון שאורכו כארבע שעות רווי באותה בדיחה לא מצחיקה, שחוזרת על עצמה כל רבע שעה. כיף חיים, אתם חושבים שעדיין תצחקו?. אם אתם בטוחים שכאשר אתם מספרים בדיחה "מתחכמת" על התפריט אז אתם המצאתם אותה.. תחשבו שוב. ואם כבר הגדלתם ושיתפתם את מחזיק המגש שעומד מולכם באותה הלצה מגוחכת אל תתאכזבו כשהוא לא ירקע ברגליו מרוב אושר. זה פשוט כבר לא מצחיק.

שלוש ארבע ולעבודה..

מחזיק מגש מגיע לעבודה במרץ, כמו כל עובד. באופן טבעי, לאחר מספר שעות נעלם החשק והאנרגיה שוקעת. ניתן לזהות זאת בשלב שבו רגליים נגררות, הגו שפוף ואת העיניים מקשט מבט מזוגג שמשתוקק למיטה נוחה. זה בסדר ולגיטימי, אולי קצת פחות בעולם נותני השירות אבל.. זה קורה. אומרים שכשאנחנו רגילים לעשות משהו כמו לנסוע בדרך מסויימת כל הזמן, אז אנחנו עוברים למין מצב אוטומט, זה קצת כמו שינה. אז לקוחות יקרים, כשאתם מזהים מצב כזה תחייכו חיוך רחב. תתפלאו אבל זה בדיוק מה שיעורר את מחזיק המגש הישנוני. שינוי מרענן בשגרה רוטנת, חוץ מזה שהשמועה מספרת שחיוך הוא טוב לבריאות.

אז בסופו של דבר היה לנו כיף חיים במסעדה. האוכל טוב, המקום שבחרנו מצויין, החברה נעימה ומחזיקי המגש – מקסימים. שירות ללא תחרות. הרי אם כבר יוצאים, כדאי להפיק מזה את הטוב ביותר, לא? בסך הכל אם נבחן את המצב לעומק נבין שבסך הכל נפלא פה..