עונת הגאווה כבר בפתח וכולם במתח. לכן, החלטתי לכתוב על מצעד הגאווה בירושלים רגע אחד לפני שזה עולה לכותרות, שוב.  

לא פעם שמעתי מישהו אומר "אין לי בעיה עם הומואים אבל למה לצעוד, ועוד בירושלים?". המשפט הזה תמיד הפתיע אותי. אם מנסים לנתח את המשפט הזה מבינים כמה אבסורד לומר אותו. אם אין לאותו אדם בעיה עם הומואים, ואם הקהילה ההומו לסבית בישראל חיה את חייה בחופש מלא (כפי שנטען לא פעם), אז למה להם לא מגיע לצעוד כמו כולם? לא ניתן להגיד באותה נשימה - הומואים הם כמו כולם ועם זאת אסור להם לצעוד בעיר הבירה שלהם - אם הם כמו כולם אז הם זכאים לצעוד כמו כולם ואם לא אז כנראה שהנחת היסוד שלנו מוטעת.   

לכל ציבור מגיע הזכות לעשות "דברים" בפומבי. מי שגר ליד דתיים מכיר את התופעה של דתיים רוקדים בלילות - מתי? - בשמחת תורה או בהכנסת ספר תורה. הימניים, השמאלנים, הערבים, הנכים ונהגי המשאיות לכולם הזכות להפגין ולעשות "שואו" בפומבי. אבל משום מה הומואים צריכים לעבוד שעות נוספות להצדיק את המצעד, הם זוכים ליחס מיוחד מפוקפק ביותר. הנטל לא עלינו להצדיק למה מגיע לנו לעשות מצעד בעיר הבירה במדינה דמוקרטית, אלא הפוך, הנטל על הצד השני להראות למה לא צריך להתקיים מצעד. ברירת המחדל, במדינה דמוקרטית, ואני מניח שאנו חיים במדינה שכזו הוא שמגיע לכל ציבור לצעוד למחות ולהפגין ועל השלטון להראות איזה נזק משמעותי עלול להיגרם בכדי להצדיק אי נתינת היתר לצעוד.  

ואז יש את אלה שמדברים על הפגיעה בעיר הקודש. ואני מרים גבה. האם ירושלים העיר פנתה למישהו ואמרה "תשמעו, לא לעניין מה שההומואים האלה עושים, בבקשה תשרפו כמה צמיגים כדי שזה לא יקרה". כאשר אנשים מתחילים לדבר בשמה של עיר, בשם הגנה על כבוד העיר יש לנו בעיה. לערים אין רגשות לאנשים יש וכשאומרים להומו שהוא לא יכול לצעוד רגשותיו נפגעים בראש ובראשונה. העיר ירושלים ראתה דברים הרבה יותר גרועים מקיארה דופלה או טלולה בונט (מלכות דראג). מי שחושב שירושלים תשים לב למצעד שאורכו פחות מקילומטר כאשר ירושלים ראתה חורבן שני בתי מקדש, שתי גלויות, טבח של צלבנים וכו... טועה. בוא נאמר שהעיר הזאת לא מזדעזעת בקלות.

אם כבר, צריך לדייק ולומר שהשיח צריך להיות נסוב סביב אנשי העיר הדתיים אשר נפגעים - ואני שואל ממה הם בדיוק נפגעים? הם כל כך מסוגרים בשכונות שלהם כל השנה, עם תקשורת משלהם, אורח חיים משלהם, מוסדות משלהם, יש מהם שלא מתגייסים לצבא מחשש להיחשף לעולם שם בחוץ ופתאום עכשיו הם חייבים לדחוף את האף (היהודי :) שלהם. זה אומר דרשני.  

בתור ירושלמי, ברור לי כי חובה לצעוד בירושלים. לא בכדי להתריס, באמת שלא, וצר לי מאלה שנפגעים, אבל לאחר שהייתי בפעם האשונה במצעד הבנתי שאין שום סיבה לשלול דבר כזה. בזמנו אמרתי לעצמי אני חייב לראות על מה כל המהומה. הלכתי, ומה שראיתי זה קבוצת אנשים רבגוניים ומכל הסוגים צועדים ונהנים. סוג של קרנבל. לקרנבל אף אחד לא היה מתנגד אבל תוסיפו את המילה הומואים ופתאום זה מוקצה מחמת מיאוס (כאשר לא נעשה ולו מעשה מאוס אחד במצעד). ירושלים היא גם עיר הבירה של ההומואים היושבים בציון, ואם לאזרח אין את הזכות לצעוד בעיר הבירה שלו כאשר הוא אינו מפר שום חוק, המצב מדאיג ביותר.    

שואלים, גאווה על שום מה? על שום כך שלא צריכה להיות בושה. חשוב לי לומר, אם המצעד היה עובר בשכונות דתיות היתי מתנגד לכך, אבל כאשר עיר שלמה, עיר הבירה כולה, נשללת מציבור מסויים, דבר כזה אין הדעת סובלת. 

אשמח אם תגיבו, תציעו ובכלל שתחוו דעתכם.