בטבע החזק הוא השורד. באמרה זו ישנם רבדים שקריים מרובים. הרובד הראשון נכון לגבי בעלי החיים עצמם: אין כל משמעות לכוחו של החרק על פני כוחו של האריה, אפילו לא הזריזות של הקורבן להימלט ממנו. השורד הוא המתאים ביותר לנישה שלו, מלמד דרווין. אך בכך טמון פרדוקס, שכן התאמה מרובה ושרידות גבוהה מעלה את ריבוי האוכלוסין והורסת את הנישה כפי שהתאמתו המרובה של האדם לאזורי אקלים משתנים עתידה להרוס את הנישה היחידה שהוא מסוגל להתקיים בה, בינתיים, כדור הארץ. המין השורד ההוא מי שהריבוי הטבעי איננו משמיד בסופו של דבר את הנישה שלו, או מכלה את משאביה. הרובד השני של השקר הוא תאוות הכוח של האדם על הטבע (כיצור טבעי) המושלכת חזרה על הטבע כאידיאולוגיה מצדקת של היחסים החברתיים. אם "טבעי" הוא טוב יותר ממלאכותי, הרי טוב להיות כך חזק. זהו ההיגיון הסופיסטי. חוק האדם הושלך על הטבע ובחזרה אל האדם עצמו, ומשם האכזריות החברתית מוצדקת. העבדות היא חוק טבע, העוני הוא עניין גנטי. האכזרי הפך להיות פה "שורד", למרות שלא חסר לו שום מזון ומלבוש, אך "מגיע" לו לחגוג את זלילתם ובזבוזם של המשאבים המוגבלים של הקולקטיב הגדל. כאן מגיע הרובד השלישי, הלא-מודע של הביולוגיה: האכזריות היא מטבעו של האדם – מיסודותיו הגנטיים. יש אנשים שווים יותר ופחות, המדע יגלה מיהו מי. במקרה אחד, מדע הגנטיקה. במקרה אחר, הבחינה הפסיכומטרית.
|