יָצָאתִי. כְּבָר לֹא שׁוֹאֶלֶת לְאָן. יָצָאתִי כִּי כְּבָר לֹא הָיָה מָקוֹם שָׁם. תִּקְתּוּק שָׁעוֹן כְּבָר לֹא מַחְרִישׁ שְׁאוֹן הַלֵּב. טְפִיפוֹת כָּרֵי הָאֶצְבָּעוֹת בִּשְּׁלוּלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת שֶׁל רְגָשׁוֹת. http://www.youtube.com/watch?v=xRqI5R6L7ow |
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שחרור מדבר.
תודה על מבט שלך.
איזה יופי, תודהזה מרגיש כאילו כתבת את זה מתוך פי.
רק הרבה יותר יפה.
נפלא.
לפעמים התרחיש הפנימי כבר לא מותיר ברירה והוא דוחק.
וכשיוצאים, פתאום רואים...רואים!
ואז מודים לכוחות הפנימיים שלעיתים פועלים, כאילו, כמו, לא קשורים אלינו.
אחד שמזכיר לי זיו ילדות ומעורבב עם שלוליות.
חייבת להוסיף, למרות שלא קשור: בזמנו, ישבתי בחצר בית החולים, מאושפזת, מוסרת את גופי לחומרים אחרים. להוציא כאב מגוף להכניס מזור פנימה, מנותקת מחמת הגוף , מעורבבת עם המוזיקה שבתוך אוזניי. ושלולית החורף אז, הביאה לי, גוונים של חלומות רחוקים. משם הדבר הזה הגיע, נפרס כסיפור חזיוני מולי. כל פעם מחדש, מדהימה אותי היכולת של ההוליסטיות שלנו להביא אוסוציאטיביות ולברוא ממנה חיים.
כָּל-כָּךְ אָז כל הזכויות שמורות לזוהר גולדפרב
צִמְצֵם אֶת עֵיניךֳ
מוּל שְׁלוּלִיתהַמַּיִם,
הַכֹּלמְנַצְנֵץ כּוֹכָבִים.
כָּל עוֹלָמְךָבְּתוֹךְ הַמַּיִם
וּבֹץ שֶׁליְלָדִים.
וּמַקֵּלוְרֹאשָׁן
וְכַמָּהאָהַבְתָּ אוֹתָהּ.
בְּאֶצְבָּעוֹתקְפוּאוֹת פּוֹגְשׁוֹת אֶת שֶׁלָּהּ,
מַקֵּל אָרֹךְלִמְשׁוֹת סְפִינָה רְחוֹקָה.
כָּל עוֹלָמְךָלְמַעַנָהּ,
אָז,
אם לא נצא, איך נכנס?
והדרך...
שלוליות, שלוליות...
מאחלת
זיו ילדות מחייך בלכתך בהן.
איתך,
מיכל
זהר יקרה
קראת י את הפוסט שלך
הוא מעיד על שינוי - על סיום משהו ונסיון לעלות על רכבת מסע חדשה
והמשפט שלוליות של רגשות שקופות
הוא ניתן להבנה לכאן ולכאן
הם הרגשות שקופים בשלולית - אזי עוד לא ניסגר הפרק הרגשות כל כך שקופים לעין שלא ניתן להסתיר
ואם השלוליות שקופות- במובן של 'צלולות' אז משמע שאין שם רגשות
וזה מייחד מאוד את הפוסט שלך כי כל אחד יכול להכיל אותו ממקום שבו הוא מתחבר אליו
תודה לך יקרה
ג'אן
הדרך שלך לראות את מה שנוצק כאן לפוסט היא מרגשת.
תודה
אהבתי את זו ההבנה של לא להיות במקומות
בהם חשים כך
יָצָאתִי כִּי כְּבָר לֹא הָיָה מָקוֹם
שָׁם.
אינני יודעת לגבי העיתוי,
אבל אם מצויין, אז יופי,
תודה.
והשיר הברזילאי...קסם (:
יופי של מילים ..
והעיתוי כמובן , מצויין.. הלאה אל האור ...
ותודה על השיר הברזילאי..
כנפיים, אויר.
מעט אדמה לך.
שמרי על עצמך,
מילותייך אדווה קסומה.
זוהר יקירה,
שירך כולו כתמצית הטוהר.
השלמה עצמית ובעיקר קבלה עצמית.
משחק המילים והניגודיות בין השעון לשאון הלב ממחיש
ומדגיש את האטת הקצב, את כבר לא ממהרת לשום מקום
וכבר לא רודפת אחרי אף-אחד ושום דבר...
שני המשפטים האחרונים נסכו שלווה ורוגע ואליס רג'ינה ניגנה
את המילים שלך בצלילות מרגשת והפיחה בהן משמעות צלילית...
ואגב, זו מטאפורה גאונית לאצבעות המנגנות רגשות על קלידיו
הלבנים-שקופים של הפסנתר.
טְפִיפוֹת כָּרֵי הָאֶצְבָּעוֹת
בִּשְּׁלוּלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת שֶׁל רְגָשׁוֹת.
קצר פשוט יפה!
ניהנתי *
ג'אן
עכשיו גם האזנתי לשיר.
המוכר,
האהוב על אוזניי, לבי ועליי.
תודה לך, על מנחת תזכור-את.
פעם אחת הקשבתי, 'רגיל'.
אחר כך פתחתי שני חלונות יו טיוב.
ניגנתי את שניהם, בהפרש שבריר שנייה.
שאון ושעון הלב
המייתם הואצה.
יקרית
"כְּבָר לֹא מַחְרִישׁ שְׁאוֹן הַלֵּב. "
העברח הזו
על הדו-מש שכאילו אוקסימורונית.
כך התכוונת?
תודה לך.
ו...
שלו-להיות.
אהובת אותך.
תודה..
ת
ו
ד
ה
ועוד כל מיני דברים
ללכת בלי לשאול לאן זה אמיץ ומלא אמונה. תבורכי על האומץ והאמונה.
תודה.
כך רואה,
רגועה,
נגלים מול עיני,
השלמה,
עם התרחשות הפְּנִים,
תודה מאיר
דוק של עצבות
עם השלמה או שלמות
אבדה התקוה?
אולי סתם חשכה?
יום חדש מחר מתחיל
לאהבה חדשה ליבנו יגיל
תודה מיקית,
תודה, חיוך גדולנקראת לי הליכה בריאה.
רך ויפה.
תודה
לאן אשר תגיעי יהיה מתאים ונכון ומדוייק
שלוליות שקופות זה יפה וצלול
הלה, תודה, ושתבוא לה קרן אור דקה לשזור בלבבות, מבוקשם
עדין ומדהים זוהר
אני אחזור מחר עם מלאי כוכבים חדש.
עד אז מילותייך יזרחו
הלה
ובינינו גם אחר כך הן תזרחנה....