יאיר, דווקא יש לנו מדינה - המשך הפוסט הקודם (נוסטלגיה)

TheMarker Cafeפוליאנה מאיפוליאנה מאייאיר, דווקא יש לנו מדינה - המשך הפוסט הקודם (נוסטלגיה)

פוליאנה מאי

יאיר, דווקא יש לנו מדינה - המשך הפוסט הקודם (נוסטלגיה)

‎0

אקטואליה

0 תגובות יום ראשון, 13/6/10, 22:24

טוב, אז המופע אכן היה כל מה שהוא הבטיח להיות. מרגש, מעלה זכרונות, שירים שגורמים לך לשיר יחד אתם. השפה האלתרמנית עשירה, מתגלגלת על הלשון, מתוחכמת, קורצת וסטירית וחצופה בעת ובעונה אחת. לא להאמין שעברית לא היתה שפת האם הראשונה של האיש הזה, שכיום חלק גדול כל כך של העם שלנו לא מסוגל להבין את ביטוייו.

וזאת בדיוק היתה הבעיה. אנחנו הורדנו את ממוצע הגילאים בעשר שנים לפחות.
כלומר, חלק הארי של הקהל היה אנשים מהגוורדיה של הורי ז"ל.

יש משהו מאד עצוב בהיעדרות המסיבית של הצעירים, אבל לנו יש חלק באשמה זו, כי אנחנו לא די דואגים שהם יהיו נוכחים בארועי התרבות האלה. אנחנו רואים את היעדרותם, ושותקים. וכשיש חלל, הוא מתמלא במהרה בדברים אחרים, רצויים ולא רצויים.

כל בלונדינית חטובה בבגד ים, כל גברבר צעיר עם כמה קוביות, כל מטגן פלאפל, ילד או תרמילאי בקצה העולם יכול לקבל את חמש דקות התהילה שלו - ויותר - אם רק יסכים להיות לחם השעשועים של יוצרי הריאליטי. אבל ערב אחד המוקדש לאחד מגדולי המשוררים שקמו לנו כאן, עם מיטב אמני ישראל המבצעים את שיריו - בלי פירוטכניקה, בלי נערות מתעלפות, בלי שופטים וסמסים, רק ביצועים מעולים - לזה אין מקום שידור באף אחת מתחנות הטלויזיה. זה לא מביא רייטינג. למה שיביא? אנחנו אפילו לא מנסים להתיימר להביא תרבות אל אמצעי התקשורת ההמוניים. אפילו ערוץ 1 לא היה שם. ואם הזמינו אותו, בטח לא היה להם כסף לשדר. הרגלנו את הצעירים לקצב אחר, לשפה אחרת, לטעם אחר, ומה נלין עכשיו שהטעם האחר הזה הוא מה שהם מעוניינים בו?

זה מזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מיהודה אטלס. הוא סיפר שהחליט להקריא לילדיו, כשעוד היו קטנים, את ש"י עגנון. ברור שהגבות הורמו: שפה עגנונית לילדים קטנים?! מה הם בכלל יבינו?! הם לא ירצו לשמוע זאת בכלל.
אבל אטלס לא ויתר. הוא מספר איך החל בהקראת הסיפור תוך ריכוך המילים הקשות יותר, כך שסיפר את הסיפור בעצם בגרסת "לייט". הילדים הקשיבו וכדרכם של ילדים, ביקשו להקשיב שוב ושוב לסיפור. לאט לאט, בכל פעם, הוסיף אטלס את המילים המקוריות עד שלאחר זמן מסוים כבר קרא עם הילדים את הסיפור המקורי, בדיוק כפי שעגנון כתב אותו.

הלקח הוא ברור: מה שנדרוש, זה מה שנקבל. מה שאנחנו מקבלים, זה כנראה מה שאנחנו מאמינים שמגיע לנו. ולכן, יאיר, אני עדיין חושבת, כפי שחשבתי שלשום, שדווקא יש לנו מדינה. מה שאין לנו זה את האומץ להודות שהיא נראית כפי שאנחנו כנראה חושבים שהיא צריכה להיראות.

המשך יבוא...

דרג את התוכן: