מהקומה השלושים של ה"פאלאץ קולטורי אי נאוקי" נפרשת ורשה תחת עיני המתבונן כמו עיר משחק לילדים. מינישראל, אם תרצו, או יותר מזה - הולילנד. בשבת שעברה היה האויר בהיר כל כך והראות כה חדה עד כי ניתן היה לראות את תושבי העיר מלקקים גלידה להנאתם בפארקים המרוחקים חמישה עשר קילומטרים מנקודת התצפית. העומד בצלע המערבית ומביט ממש למטה, רואה משמאלו את שדרות ירושלים (אלחה ירוזלמסקי) וצמוד אליהן את גגה השטוח של תחנת הרכבת המרכזית של ורשה. ימינה מתחנת הרכבת ניצב גוש בנייני משרדים גבוהים, שבין קומותיהם התחתונות נמצא מרכז הקניות הראשי של העיר. המבקשות לרכוש לעצמן שמלת קיץ בסניף המקומי של H&M ישמחו לגלות כי המחירים שם זולים מאשר בארץ וכי החנות צפופה פחות מזו שבמרכז עזריאלי. הכיעור, אגב, דומה. הלאה משם צפונה, עומד מלון הולידיי אין ואחריו גם אינטרקונטיננטל, שניהם בניינים גבוהים, ועוד בניין או שניים המשמשים למשרדים. המבנים המודרניים הצפופים קצת מסתירים את הרחובות המפרידים ביניהם, ובקושי ניתן לראות מבעדם את הטראמים החולפים במרכז שדרת יוחנן פאולוס השני (אלחה ג'אנה פאוולה 2) שנמצאת הלאה מהם. "ארמון התרבות והמדע" הוא הבניין הגבוה ביותר בוורשה ובפולין כולה. הוא הוענק לעם הפולני ע"י סטאלין בכבודו ובעצמו, בשנת 1952. על אף שהיה מתנה "מבני העם הסובייטי", כדבריו של האיש והשפם, נראה הבניין יותר כהכלאה בין האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק לביג בן הלונדוני. אלא שעל ארבעים מיליון הלבנים שנדרשו לבנייתו וכמעט שלושת אלפים ושלוש מאות החדרים המקיימים אותו, הוא כמובן גדול מאוד, גדול ומופרז ומגמד-אדם כמעט כמו כל מבנה אחר בוורשה. במעבר מן הצלע המערבית אל הצפונית נפרש תחת עיני המתבונן פארק ירוק ונאה, מעבר אליו שוב בניינים גבוהים ומודרניים, תוצר של אחרי נפילת הקומוניזם - בתי מלון מערביים ומגדלי משרדים - וביניהם טורים אינסופיים של בנייני מגורים מונוטוניים בני ארבע וחמש ושמונה ושתיים-עשרה קומות, שכל אחד מהם מכיל עשרות דירות קטנות ואפלוליות. בלוקים אלה הם לב ליבה של העיר שנמחקה כמעט כולה בסוף מלחמת העולם השניייה, ונבנתה לגמרי מחדש ע"י השלטון הקומוניסטי בעשור שלאחריה. בנייני המגורים האלה מזכירים לי שכונות מסויימות בנצרת עילית של שנות השבעים. ויותר מכולן את "שכונת שלום" - שכונה שנבנתה במה שנקרא אז "בנייה טרומית", ואשר שוכנו בה בראשית שנות השבעים כמה אלפי עולים מגרוזיה. שלום, שלום, אבל אל השכונה ההיא לא העזנו להתקרב אף פעם. למסתובב בין טורי הבניינים האינסופיים בוורשה לא נשקפת כל סכנה, למעט אולי דעיכה מסויימת במצב הרוח, המתפתחת ככל שנמשכת ההסתובבות, ועלולה לגלוש למלנכוליה של ממש ואף לדכאון קיומי עם ניצני מחשבות אובדניות אם לא יסכין לצאת מן המבוך האפור ההוא בזמן הראוי. איש איש לפי מידת חוסנו המנטלי. אבל בחזרה למעלה אל התצפית. שם, בצלע הצפונית, אחרי הפארק ובין בנייני המשרדים ניצבת קתדרלה גדולה ומרשימה, אחת מני רבות בעיר הקתולית הזו. הכנסיה ניצבת בגבה אל ארמון התרבות וכדי לנוח מעט בצהרי יום שמש על המדרגות הרחבות המטפסות אליה, עליך לרדת מהתצפית בארמון התרבות, לעלות לאורך שדרת אמיליה פלאטר (הקרויה על שמה של רוזנת מהפכנית מתחילת המאה השמונה עשרה) עד שאתה פוגש ברחוב טוורדה, שם אתה פונה ימינה עד כיכר גז'יבוסקי הנמצאת עכשיו בשיפוצים - ושם הכנסיה. ולמה על אדם לעשות את כל הדרך עד שהוא מוצא את עצמו יושב לנוח מעט על מדרגות הכנסייה ההיא? כי מצידה הימני של הכנסיה נמשך רחוב קטן בשם באגנו, ואם אתה ממשיך לטפס כמה עשרות מטרים לאורכו, אתה מגיע לפנייה ימינה אל תוך רחוב פרוז'נה. ושם, מיד כשאתה פונה אל תוך רחוב פרוז'נה, חרב עליך עולמך. --- ספרי ההיסטוריה מלמדים כי ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסיה היהודית בוורשה כשלוש מאות וחמישים אלף איש - שנייה רק לניו יורק במניין יהודיה - והיא צמחה בקצב כזה, שאלמלא הופיע היטלר עם רעיונותיו המשונים היתה הופכת במהרה למיעוט הגדול ביותר בעיר. אלא שהיטלר הופיע, ובגדול, ושש שנים מאוחר יותר נמחתה כמעט כל יהדות ורשה מעל פני האדמה. ואז, אחרי שהלכו האנשים, השטיחו הגרמנים גם את הגטו עצמו עד עפר ומחקו כל עדות למה שהתרחש שם. כלומר, למעט רחוב פרוז'נה. יש משהו מתסכל בשוטטות בוורשה. עבודת המחיקה שעשו הנאצים היתה יעילה כל כך עד כי אדם מרגיש מרומה בעודו מהלך בעיר. האנדרטאות השונות הפזורות בה - זו שבככר השילוחים, האומשלגפלאץ, זו של מרד ורשה, זו לזכר מרדכי אנילביץ' - נמצאות כולן בלב שכונות מגורים אפרוריות וחפות מסימני זמן, ואט אט מתאווה אדם לראות משהו אמיתי, מאז. ואז הוא נכנס לרחוב פרוז'נה, פחות ממאה מטר של בנייני לבנים אדומות, שחלונותיהם חסומים בבלוקים ומערכות פיגומים אוחזות בהם מלמטה, שומרות עליהם מפני קריסה, ועל העוברים ושבים פן יישמט שבר לבנה מן הקיר הישר על ראשיהם. הבניינים נטושים לגמרי, למעט סימני פלישה - מנעול שבור על דלת, בקבוקי וודקה ריקים, מכנסי טרנינג שמשמשים אולי מישהו בלילה קר בחדר מדרגות שאיש אינו מטפס בו. שרידי הבניינים, מעקות הברזל במרפסות הקומות הגבוהות, הפיתוחים בחדרי המדרגות, כל אלה מספרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. והנה אתה עומד בחצר פנימית של בניין מספר 14, מביט למעלה, על החלונות שאיש אינו מביט מהם, על הצמחייה העולה במרפסות ועל הגג, על המרצפות סביב ויודע שהנה, כאן, התרחשה השואה. מאה מטר אל מחוץ לרחוב עומד מן מרכז מסחרי קטן ועזוב, שריד של שנות השישים או השבעים. גם כאלה אני זוכר מנצרת עילית - מבנה חד קומתי, שמונה או עשר חנויות קטנות. באחת מהן עומד ירקן ומוכר תותים, האחרות פרוצות וריקות. על גבי שלוש מתוכן מתנוססים שלטים שעליהם כתוב "SEX SHOP", אחת שרופה ושתי האחרות סתם בלויות. אתה מסתובב ושב את מאת המטרים אל הרחוב ההוא. זה שאין לך כלל מה לעשות בו אבל גם אינך יכול ללכת ממנו. ממש במרכזו, בכניסה מספר 12, תקוע פתאום, בלב השממה, בית קפה קטן. עכשווי לגמרי, צבוע לבן ונקי ויפה כאילו זה אורנה ואלה. אנשי אמנות ותרבות נפגשים בו מדי יום, הקפה שמוגש בו מצויין, גם העוגות. אני שואל איפה השירותים והמלצרית מצביעה למטה אל המרתף. ובעודי עומד שם להשתין, בשירותים הלבנים היפים שהאסלה והכיור בהם חדשים ומצוחצחים, וידיות הדלתות המבריקות משקפות אליך את מראה פניך המתעוות, אני יודע שכאן ממש, בוודאות מלאה, הצטופפו פעם יהודים. --- אף אחד לא יודע מה לעשות עם רחוב פרוז'נה הזה. בנייניו הולכים וכלים, אלא שיש הרגשה שיהיה זה חילול קודש להעביר אותם מסכת שיפוצים ואחזקה, שאסור לייפות אותם. הרחוב סומן ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמי - כאילו הוא תל אביב או הקולוסיאום ברומא - והריק האינסופי שלו הוא בוודאי בעל נוכחות אנושית רבה יותר. סעו אליו. פשוט סעו אל הרחוב הזה. אחר כך, בערב, אפשר לאכול בוורשה הרבה יותר טוב מאשר בתל אביב, תסמכו עלי בעניין הזה. ולשתות המון, כמעט בחינם. גם על זה תיאלצו לסמוך עלי. אחר כך אפשר לשוב הביתה. השלט הזה שבתמונה, כתוב במכחול על קיר בכניסה לרחוב. מאוד בקטן, מאוד נמוך. |
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עצוב.
ממליצה לך בחזרה ללכת על הקונטרה ולפקוד את בית ועידת ונזה (ונזי, היא הדרך הנכונה להגות) שבפאתי ברלין. בביקרוך במקום אתה נתקל באכסניה המקסימה שארחה את מוחותיהם וגופם של מי שהגו ותכננו הכל, עד לפרט הקטן ביותר. שם, בלב הפסטורליה בהתגלמותה. חוויה מצמררת שלי מהחודש האחרון.
גלי
וכמו שאומרת אימא שלי, שהיתה שם או בשכונה אחרת, או במדינה אחרת, תודה לאל (כמטפורה היא אתיאסטית) שיש לנו צבא חזק, ומשטרה משלנו ושילכו כולם לעזאזל...
ככה היא אומרת, בחיי, ומתכנסת בשתיקתה, עד הפעם הבאה.
אח, יא להב. איך לקחת חרבות אבות וכיתת למזמרות וחתכת שורש כל מחי עין על פי מידתו וחיברת קווים מדוייקים עד כאב וקלעת אל חוט השערה, ופגעת אל מהות זהות כאב כולנו יהודים - אל פיקת הנשמה, ולא ויתרת כהוא זה על מידת השנינות והציניות הראויה.
שאחרת, למי שרואה כמותך - אין קרש הצלה.
(באמת שלא התכוונתי, אבל שלא על פי טעמי יצא בחריזה...)
שתבין, איך המלים הללו שלך מכות בסלע עד שמזיל דמעה.
הדהמתני. תבורך. לא קל, אתה בוודאי יודע.
הדבר הראשון שעלה מול עיני היה הפסנתרן. הרחוב עם הבתים ההרוסים .
החויה שלי, ברלין לפני חודש, בגרונוואלד רציף 17 , רציף ממנו נשלחו יהודים למחנות,על גבי המסילה כתובים מספר היהודים ומקום השילוח. הרציף נמצא בתוך תחנת הרכבת שפעילה גם היום.כל הזמן ניסיתי להבין טכנית איך הרציף ממוקם כי לא הצלחתי לראות את הרכבות החולפות.ואז הייתה תחושה עזה כאילו הרציף הזה קיים במין מציאות מקבילה, בחיים אחרים. כאילו כל החיים - ים התקיימו בו זמנית במקביל בהרבה מקומות.
בום!
הפוסט הזה עושה לי בום בלב. כמו הבום הראשון שהרגשתי אז, לפני 13.5, שנה, כשהגענו לפולין. אנחנו, סבא (שעדיין חי ולפני שבועיים חגג 103), בתו (אמא שלי), אחותי ואני יחד עם קבוצה של בני דורות ראשונים, שהביאו איתם את דורות 2 ו-3 כמונו, לראות את מה שנשאר מהזוועה, להריח, לנשום, ליפול על האבנים בטרבלינקה, להתיישב מול הבית הכחול שהיה ביתם הראשון המשותף של סבא וסבתא, לצמצם את העיניים בניסיון להבין לאיזה חלון סבא מכוון כשהוא מספר שהוא ראה ממנו את כל האקציה השלישית של העיירה שלהם, להשפיל מבט מול היהודי האחרון בעיירה הזו, זקן מרוט ופגוע, נטוש וערירי שנופל על ברכיו בשרידי בית הקברות היהודי ומתחנן בפולנית: קחו אותי למות בישראל, בבקשה, למות בישראל אני רוצה.
בום בלב. בום, בום, בום.
כמוך, גם אנחנו צעדנו במסלול הנקי כל כך בוורשה מאיפה שהיה הגטו ועד לרחבה שממנה הועלו היהודים לרכבות לאושוויץ. ואני לא יכולתי לסבול אז את הניקיון הזה, את ההכחשה הזאת, את ההשתקה. לקראת סוף המסלול הזה, על בניין אחד, סתם בניין, צויר צלב קרס. ציור טרי בצבע כחול.
בום בלב. בום, בום, בום.
אני חושבת שגם אני הצטופפתי איתך ואיתם ליד האסלה הבוהקת.
מקומות כאלה כמו וורשה, עושים אותי פטריוטית לגמרי. הכי גאה והכי אוהבת את המדינה שלי, עם כל החרא שהיא מציעה.
ועוד. אני קוראת וקוראת, ופתאום תל אביב עלתה לנגד עיניי, וחשבתי על טקסט כזה שיכתב יום אחר בידי מישהו שמבקר בין הריסות תל אביב השוממת, שבה מיעוט יהודי בן 6-7 מליון נרמס/גורש/נטבח/נשרף/הורד למצולות, בידי השולטים במזרח התיכון. הפעם בלי אנדרטאות של גיבורים.
אסוציאציה חופשית. נראה שאני צריכה קצת וודקה.
תרשה לי כי הזכרת לי את השיר הזה שלי...
גֵ'יין הִתְקַשְּׁרָה מֵהַבַּנְק
אָמְרָה שֶׁנִּגְמַר הָאַשְׁרַאי
קָאוּנְטְרִי וַיְיד נִמְכַּר
לֹא יוֹדְעִים מָתַי
יֻחְזְרוּ חוֹבוֹת אֲבוּדִים
שֶׁהָיוּ בֵּינִי וּבֵינְךָ
בֵּינְתַיִם מְחִירֵי הַבָּתִּים
הֵם הַרְבֵּה יוֹתֵר הַצְלָחָה
חָשַׁבְתִּי עַל כֶּסֶף הַבֹּקֶר
וְעַל כַּמָּה שֶׁהוּא נָזִיל
וְחַיֵּינו אָנוּ
אֶלָּא שֶׁלְּהַבְדִּיל
כְּמוֹ נֵּרוֹת הַבְדָּלָה
בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם חוֹל
אֶצֶל גֵ'יין אֵין נֵּרוֹת
בַּמִּשְׂרָד
גַּם הִיא לֹא
יוֹדַעַת הַכֹּל
אוּלַי מְבִינָה הִיא בַּיְּרֻקִּים
כָּאֵלֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִסָּה
גֵ'יין בַּת שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם
כֹּל חַיֶּיהָ מְנוּסָה
בִּשְׁמִירַת נְזִילוּת
שֶׁל אֲחֵרִים
כָּאֵלֶּה עוֹבֵר וְשָׁב
כַּרְטִיס הָאַשְׁרַאי
שֶׁלִּי
חֻיַּב חֻיַּב
וְחֻיַּב
גַּם אֲנִי מְנוּסָה
בַּמְּנוּסוֹת
פַּעַם הָיִיתִי
נִרְדֶּפֶת
זֶה הָיָה בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה
כְּשֶׁמִּישֶׁהו שָּם
עֲל מִרְפֶּסֶת
הֲיְיל הִיטְלֵר עָמַד וְצָעַק
אֶל עֵינֵי
קָהָל מְרֻתָּק
זֶה מַזְכִּיר לִי פִּתְאוֹם
אֶת חְמֵיילְנָה
הָרְחוֹב בְּוַרְשָׁה הָעַתִּיקָה
כִּפָּה הוּא נִסָּה לִמְכֹּר לִי
שֶׁל יְהוּדִי בַּשּׁוֹאָה בִּמְּצוּקָה
זְלוֹטִי בִּקֵּשׁ עֲבוּרָהּ
חֲמִשָּׁה
בּחִיּוּךְ שֶּל סוֹחֵר
אָמַרְתּי לוֹ תִּתְבַּיֵּשׁ
עֲל פָּנָיו יָרַקְתִּי בְּאֵר
מִשּם לְבַדִּי שַׁבְתִּי
כֻּלִּי מְלֵאַת
גַּאֲוָה
אֵין
כַּרְטִיסֵי אַשְׁרַאי
לְתַשְׁלוּמֵי הָאַהֲבָה
*כיפה ניסו למכור לי... כיפה.
בדיוק רב תיארת את תחושותי שם כולל הכל.
הרבה בילית בורשה מהתקופה ש-ע' שהה שם עד לחתונתו של בני יאיר שהיתה שם כי הסבא לא יכול היה לטוס לארץ.
הכל בדיוק רב, המראות, התחושה,המסכנות, האוכל, העצב.
R
כתבת נהדר.
הרגשה דומה לזו שהייתה לך בבי"ש היתה לי כשהסתובבתי בבודפשט ובכל פינה היה אנטיקוואריום (חנות לחפצי נוי יד שניה) , ואני חשבתי - מאיפה אתם חושבים שהגיעו כל החפצים היפים האלה , הרי הם לא התעופפו לכאן. והיתה לי בדיוק אותה הרגשה - מבתים של יהודים ,שאספו אותם באהבה וטיפלו בהם בתשומת לב.
זו הפעם הראשונה שעבר לי בראש משהו מהסוג הזה כי עד לאותו רגע ביקרתי רק באירופה המערבית ושם , בשפע ,אין כל זכר לעולם הישן וליהודים שחיו בו.
חזק. חזק מאוד, אני מתכוונת.
מסע מטלטל יכול להתקיים גם בשטח מוגבל מאוד.
ראשית כל, פולין ארץ יפהפיה. שווה ביקור ותיירות.
שנית, בשביל זה אנילביץ' נלחם? בשביל ש-67 שנה אחרי זה יהיו שם sex shops?
נו שוין, גם אצלנו, היום "הראל" זה קניון ולא חטיבה.
לא יודע אם התכוונת, אבל ביד אומן הצלחת ליצור מציאות וורשאית בה אין יותר בני אדם מאז שנעלמו משם היהודים ורק "ארמון (מיניסטריון) התרבות והמדע" על תילו והרבה בניינים אפורים ואסלה אחת לבנה.
ענוג.
למבקר לראשונה בברלין יש תחושה הפוכה - מישהו ממרק את מצפונו וממשיך לשמר ולשפץ ולהקים אנדרטאות, על כל דבר שיש לו שמץ ריח או זכר יהודי.
כישראלית, כיהודיה, זה ממש קורא בקול גדול: תראו, אנחנו לא שוכחים, אנחנו לא נשכח.
יאללה, תרגיעו, אתם לא עושים עלינו רושם.
ומנגד, אני מבינה כל צורך בבקשת סליחה ממי שמזוהה אך לבטח אינו מזדהה. הרי גם אני רוצה לבקש סליחה מאלו שבשמי, מישהו מתעמר בחייהם ופוגע בהם כבר יותר מ-40 שנה. לא אותו הדבר, זה ברור ובכל זאת, התחושה והמניעים ברורים לי.
אני הולכת וחוזרת לפוסט הזה וזה כמעט נדמה לי כמו לעמוד ברחוב שאין לך מה לעשות בו יותר אבל משהו לא נותן ללכת.
הרגעים האלה של להצליח לתפוס לרגע ואפילו לרגע אחד קטן מציאות אחרת ששנים בנאדם יכול לנסות להבין מה הלך שם פעם
הם רגעים נדירים ועוד כשהם היסטוריים וזוועתיים וקשורים אלייך איכשהו זה חזק יותר מכל.
יום השואה הוא כזה של לנסות להכיל משהו לא מוכר לפחות עבורי והשנה כמו שקורה מידי פעם הייתי על הכביש, הפעם המהיר בין ירושלים לתל אביב בזמן הצפירה. כל המכוניות נעצרו, כל האנשים יצאו מהרכבים, כולם עמדו, גם בזמן הזה של הצפירה היה רגע נדיר של שילוב מציאויות, מציאויות מעציבות של אז והיום ומאידך על הכביש, כשכולם כמעט עם הראש כלפי האספלט המתחמם לאיטו מהשמש וידיים לצדדים או משולבות מאחורי הגב, תחושת אחדות, גם של העם אבל גם עם אותה מציאות לא ידועה.
שתי דקות אחרי זה על הכביש, פקק היסטרי כזה של במקום 10 דקות נסיעה אתה תקוע על הכביש שעה בנסיעה של 20 קמ"ש, צפירות של מכוניות, חותכים נתיבים כאילו שזה יקדם אותם לאנשהו, אנשים מדברים בנייד, אנשים חוזרים להיות עסוקים בעינייניהם הקטנים , הכל חוזר לשיגרה, הכל יוצא מהפרופורציות שקיבלנו רגע לפני על החיים, והקלות הבלתי נסבלת מתחדדת.כמו להשתין ואח"כ לשתות קפה ולאכול עוגה במקום בו הצטופפו הרבה אנשים פעם.
זה עורר מחשבות. מסוכסכות קצת, ובכל זאת.
אמרה הכל.
ואז אפשר לשוב הביתה ולהיות נדהם כמה מצטמצמים הדברים שצריך להתעקש עליהם.
לחיים.
..אבל לקרוא אותך מתאר ככה? כמעט כמו ממש להיות שם. איזה אלוף פרטים צילומיים. בראבו.
ברוטוס: לעולם נזכור
נטוס: ואף פעם לא נשכח
ברוטוס: את הבנאליות של הרשע, שם בפולין
נטוס: וכלום לא יגרע מהרוע של הפולנים
..
* ולעד נזכור את גבורתם של מורדי גטו וורשה