זכר לחיים-יהי זכרם ברוך נשארת כאן בארץ ישראל אסתר:)

באתי רק להגיד תודה על כוכב ששתלת לי, ונעצרתי כאן, ונשארתי. כשהייתי בוורשה, בימים הראשונים חיפשתי את הרובע היהודי, סירבתי להאמין שהכול נמחה מעל פני האדמה, החי הצומח והדומם. וגם אני שוטטתי ברח' פרוז'נה, בלי להבין איך ללכת משם, ולאן. מדויק ומטריד.

עצוב.

ממליצה לך בחזרה ללכת על הקונטרה ולפקוד את בית ועידת ונזה (ונזי, היא הדרך הנכונה להגות) שבפאתי ברלין. בביקרוך במקום אתה נתקל באכסניה המקסימה שארחה את מוחותיהם וגופם של מי שהגו ותכננו הכל, עד לפרט הקטן ביותר. שם, בלב הפסטורליה בהתגלמותה. חוויה מצמררת שלי מהחודש האחרון.

 

גלי

וכמו שאומרת אימא שלי, שהיתה שם או בשכונה אחרת, או במדינה אחרת, תודה לאל (כמטפורה היא אתיאסטית) שיש לנו צבא חזק, ומשטרה משלנו ושילכו כולם לעזאזל...

ככה היא אומרת, בחיי, ומתכנסת בשתיקתה, עד הפעם הבאה. 

אח, יא להב. איך לקחת חרבות אבות וכיתת למזמרות וחתכת שורש כל מחי עין על פי מידתו וחיברת קווים מדוייקים עד כאב וקלעת אל חוט השערה, ופגעת אל מהות זהות כאב כולנו יהודים - אל פיקת הנשמה,  ולא ויתרת כהוא זה על מידת השנינות והציניות הראויה.

שאחרת, למי שרואה כמותך - אין קרש הצלה.

(באמת שלא התכוונתי, אבל שלא על פי טעמי יצא בחריזה...)

 

שתבין, איך המלים הללו שלך מכות בסלע עד שמזיל דמעה.

הדהמתני. תבורך. לא קל, אתה בוודאי יודע.

איזה כיף לקרוא..מרתק  ממש...מזמן לא נהניתי לקרוא פוסט כזה.

הדבר הראשון שעלה מול עיני היה הפסנתרן. הרחוב עם הבתים ההרוסים .

 

החויה שלי, ברלין לפני חודש, בגרונוואלד רציף 17 , רציף ממנו נשלחו יהודים למחנות,על גבי המסילה כתובים מספר היהודים ומקום השילוח. הרציף נמצא בתוך תחנת הרכבת שפעילה גם היום.כל הזמן ניסיתי להבין טכנית איך הרציף ממוקם כי לא הצלחתי לראות את הרכבות החולפות.ואז הייתה תחושה עזה כאילו הרציף הזה קיים במין מציאות מקבילה, בחיים אחרים. כאילו כל החיים - ים  התקיימו בו זמנית במקביל בהרבה מקומות.

בום!

הפוסט הזה עושה לי בום בלב. כמו הבום הראשון שהרגשתי אז, לפני 13.5, שנה, כשהגענו לפולין. אנחנו, סבא (שעדיין חי ולפני שבועיים חגג 103), בתו (אמא שלי), אחותי ואני יחד עם קבוצה של בני דורות ראשונים, שהביאו איתם את דורות 2 ו-3 כמונו, לראות את מה שנשאר מהזוועה, להריח, לנשום, ליפול על האבנים בטרבלינקה, להתיישב מול הבית הכחול שהיה ביתם הראשון המשותף של סבא וסבתא, לצמצם את העיניים בניסיון להבין לאיזה חלון סבא מכוון כשהוא מספר שהוא ראה ממנו את כל האקציה השלישית של העיירה שלהם, להשפיל מבט מול היהודי האחרון בעיירה הזו, זקן מרוט ופגוע, נטוש וערירי שנופל על ברכיו בשרידי בית הקברות היהודי ומתחנן בפולנית: קחו אותי למות בישראל, בבקשה, למות בישראל אני רוצה.

בום בלב. בום, בום, בום.

כמוך, גם אנחנו צעדנו במסלול הנקי כל כך בוורשה מאיפה שהיה הגטו ועד לרחבה שממנה הועלו היהודים לרכבות לאושוויץ. ואני לא יכולתי לסבול אז את הניקיון הזה, את ההכחשה הזאת, את ההשתקה. לקראת סוף המסלול הזה, על בניין אחד, סתם בניין, צויר צלב קרס. ציור טרי בצבע כחול.

בום בלב. בום, בום, בום.

אני חושבת שגם אני הצטופפתי איתך ואיתם ליד האסלה הבוהקת.

 

  

מקומות כאלה כמו וורשה, עושים אותי פטריוטית לגמרי. הכי גאה והכי אוהבת את המדינה שלי, עם כל החרא שהיא מציעה.

 

ועוד. אני קוראת וקוראת, ופתאום תל אביב עלתה לנגד עיניי, וחשבתי על טקסט כזה שיכתב יום אחר בידי מישהו שמבקר בין הריסות תל אביב השוממת, שבה מיעוט יהודי בן 6-7 מליון נרמס/גורש/נטבח/נשרף/הורד למצולות, בידי השולטים במזרח התיכון. הפעם בלי אנדרטאות של גיבורים.

 

אסוציאציה חופשית. נראה שאני צריכה קצת וודקה.

 

תרשה לי כי הזכרת לי את השיר הזה שלי...

 

 

 

גֵ'יין הִתְקַשְּׁרָה מֵהַבַּנְק

אָמְרָה שֶׁנִּגְמַר הָאַשְׁרַאי

קָאוּנְטְרִי וַיְיד נִמְכַּר

לֹא יוֹדְעִים מָתַי

 

יֻחְזְרוּ חוֹבוֹת אֲבוּדִים

שֶׁהָיוּ בֵּינִי וּבֵינְךָ   

בֵּינְתַיִם מְחִירֵי הַבָּתִּים  

הֵם הַרְבֵּה יוֹתֵר הַצְלָחָה

 

חָשַׁבְתִּי עַל כֶּסֶף הַבֹּקֶר

וְעַל כַּמָּה שֶׁהוּא נָזִיל      

וְחַיֵּינו אָנוּ

אֶלָּא שֶׁלְּהַבְדִּיל

 

 

כְּמוֹ נֵּרוֹת הַבְדָּלָה 

בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם חוֹל

אֶצֶל גֵ'יין אֵין נֵּרוֹת

בַּמִּשְׂרָד

גַּם הִיא לֹא     

יוֹדַעַת הַכֹּל 

 

אוּלַי מְבִינָה הִיא בַּיְּרֻקִּים 

כָּאֵלֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִסָּה   

גֵ'יין בַּת שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם    

כֹּל חַיֶּיהָ מְנוּסָה

בִּשְׁמִירַת  נְזִילוּת

שֶׁל אֲחֵרִים

כָּאֵלֶּה עוֹבֵר וְשָׁב

 

 כַּרְטִיס הָאַשְׁרַאי    

שֶׁלִּי

חֻיַּב חֻיַּב

וְחֻיַּב 

 

גַּם אֲנִי מְנוּסָה

בַּמְּנוּסוֹת

פַּעַם הָיִיתִי

נִרְדֶּפֶת 

זֶה הָיָה בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה

כְּשֶׁמִּישֶׁהו שָּם

עֲל מִרְפֶּסֶת                     

הֲיְיל הִיטְלֵר עָמַד וְצָעַק

אֶל עֵינֵי

קָהָל מְרֻתָּק

 

זֶה מַזְכִּיר לִי פִּתְאוֹם

אֶת חְמֵיילְנָה

הָרְחוֹב  בְּוַרְשָׁה הָעַתִּיקָה 

כִּפָּה הוּא נִסָּה לִמְכֹּר לִי

שֶׁל יְהוּדִי בַּשּׁוֹאָה בִּמְּצוּקָה

זְלוֹטִי בִּקֵּשׁ עֲבוּרָהּ

חֲמִשָּׁה

בּחִיּוּךְ שֶּל סוֹחֵר

אָמַרְתּי לוֹ תִּתְבַּיֵּשׁ  

עֲל פָּנָיו יָרַקְתִּי בְּאֵר 

מִשּם לְבַדִּי שַׁבְתִּי

כֻּלִּי מְלֵאַת     

גַּאֲוָה

אֵין 

כַּרְטִיסֵי אַשְׁרַאי 

לְתַשְׁלוּמֵי הָאַהֲבָה

 

 

*כיפה ניסו למכור לי... כיפה.

 

בדיוק רב תיארת את תחושותי שם כולל הכל.

 

הרבה בילית בורשה מהתקופה ש-ע' שהה שם עד לחתונתו של בני יאיר שהיתה שם כי הסבא לא יכול היה לטוס לארץ.

 

הכל בדיוק רב, המראות, התחושה,המסכנות, האוכל, העצב.

 

R

כתבת נהדר.

הרגשה דומה לזו שהייתה לך בבי"ש היתה לי כשהסתובבתי בבודפשט ובכל פינה היה אנטיקוואריום (חנות לחפצי נוי יד שניה) , ואני חשבתי - מאיפה אתם חושבים שהגיעו כל החפצים היפים האלה , הרי הם לא התעופפו לכאן. והיתה לי בדיוק אותה הרגשה - מבתים של יהודים ,שאספו אותם באהבה וטיפלו בהם בתשומת לב.

זו הפעם הראשונה שעבר לי בראש משהו מהסוג הזה כי עד לאותו רגע ביקרתי רק באירופה המערבית ושם , בשפע ,אין כל זכר לעולם הישן וליהודים שחיו בו.

צטט: xtra skinny 2010-06-14 13:57:34

מסע מטלטל יכול להתקיים גם בשטח מוגבל מאוד.

 

 

חזק. חזק מאוד, אני מתכוונת.

 

מסע מטלטל יכול להתקיים גם בשטח מוגבל מאוד.

 

ראשית כל, פולין ארץ יפהפיה. שווה ביקור ותיירות.

שנית, בשביל זה אנילביץ' נלחם? בשביל ש-67 שנה אחרי זה יהיו שם sex shops?

נו שוין, גם אצלנו, היום "הראל" זה קניון ולא חטיבה.

לא יודע אם התכוונת, אבל ביד אומן הצלחת ליצור מציאות וורשאית בה אין יותר בני אדם מאז שנעלמו משם היהודים ורק "ארמון (מיניסטריון) התרבות והמדע" על תילו והרבה בניינים אפורים ואסלה אחת לבנה.

 

ענוג.

עשית לי לבכות.

למבקר לראשונה בברלין יש תחושה הפוכה - מישהו ממרק את מצפונו וממשיך לשמר ולשפץ ולהקים אנדרטאות, על כל דבר שיש לו שמץ ריח או זכר יהודי.

כישראלית, כיהודיה, זה ממש קורא בקול גדול: תראו, אנחנו לא שוכחים, אנחנו לא נשכח.

יאללה, תרגיעו, אתם לא עושים עלינו רושם.

 

ומנגד, אני מבינה כל צורך בבקשת סליחה ממי שמזוהה אך לבטח אינו מזדהה. הרי גם אני רוצה לבקש סליחה מאלו שבשמי, מישהו מתעמר בחייהם ופוגע בהם כבר יותר מ-40 שנה. לא אותו הדבר, זה ברור ובכל זאת, התחושה והמניעים ברורים לי.

אני הולכת וחוזרת לפוסט הזה וזה כמעט נדמה לי כמו לעמוד ברחוב שאין לך מה לעשות בו יותר אבל משהו לא נותן ללכת.

 

הרגעים האלה של להצליח לתפוס לרגע ואפילו לרגע אחד קטן מציאות אחרת ששנים בנאדם יכול לנסות להבין מה הלך שם פעם

הם רגעים נדירים ועוד כשהם היסטוריים וזוועתיים וקשורים אלייך איכשהו זה חזק יותר מכל.

 

יום השואה הוא כזה של לנסות להכיל משהו לא מוכר לפחות עבורי והשנה כמו שקורה מידי פעם הייתי על הכביש, הפעם המהיר בין ירושלים לתל אביב בזמן הצפירה. כל המכוניות נעצרו, כל האנשים יצאו מהרכבים, כולם עמדו, גם בזמן הזה של הצפירה היה רגע נדיר של שילוב מציאויות, מציאויות מעציבות של אז והיום ומאידך על הכביש, כשכולם כמעט עם הראש כלפי האספלט המתחמם לאיטו מהשמש וידיים לצדדים או משולבות מאחורי הגב, תחושת אחדות, גם של העם אבל גם עם אותה מציאות לא ידועה.

 

שתי דקות אחרי זה על הכביש, פקק היסטרי כזה של במקום 10 דקות נסיעה אתה תקוע על הכביש שעה בנסיעה של 20 קמ"ש, צפירות של מכוניות, חותכים נתיבים כאילו שזה יקדם אותם לאנשהו, אנשים מדברים בנייד, אנשים חוזרים להיות עסוקים בעינייניהם הקטנים , הכל חוזר לשיגרה, הכל יוצא מהפרופורציות שקיבלנו רגע לפני על החיים, והקלות הבלתי נסבלת מתחדדת.כמו להשתין ואח"כ לשתות קפה ולאכול עוגה במקום בו הצטופפו הרבה אנשים פעם.

 

 

זה עורר מחשבות. מסוכסכות קצת, ובכל זאת.

צטט: אניתמר 2010-06-14 01:39:39

ואז אפשר לשוב הביתה ולהיות נדהם כמה מצטמצמים הדברים שצריך להתעקש עליהם.

 

לחיים.

 

..אבל לקרוא אותך מתאר ככה? כמעט כמו ממש להיות שם. איזה אלוף פרטים צילומיים. בראבו.

 

אמרה הכל.

ואז אפשר לשוב הביתה ולהיות נדהם כמה מצטמצמים הדברים שצריך להתעקש עליהם.

 

לחיים.

 

..אבל לקרוא אותך מתאר ככה? כמעט כמו ממש להיות שם. איזה אלוף פרטים צילומיים. בראבו.

ברוטוס:   לעולם נזכור

נטוס:      ואף פעם לא נשכח

ברוטוס:   את הבנאליות של הרשע, שם בפולין

נטוס:      וכלום לא יגרע מהרוע של הפולנים

..

*   ולעד נזכור את גבורתם של מורדי גטו וורשה

 

קלות בלתי נסבלת :-!