מהקומה השלושים של ה"פאלאץ קולטורי אי נאוקי" נפרשת ורשה תחת עיני המתבונן כמו עיר משחק לילדים. מינישראל, אם תרצו, או יותר מזה - הולילנד. בשבת שעברה היה האויר בהיר כל כך והראות כה חדה עד כי ניתן היה לראות את תושבי העיר מלקקים גלידה להנאתם בפארקים המרוחקים חמישה עשר קילומטרים מנקודת התצפית.

העומד בצלע המערבית ומביט ממש למטה, רואה משמאלו את שדרות ירושלים (אלחה ירוזלמסקי) וצמוד אליהן את גגה השטוח של תחנת הרכבת המרכזית של ורשה. ימינה מתחנת הרכבת ניצב גוש בנייני משרדים גבוהים, שבין קומותיהם התחתונות נמצא מרכז הקניות הראשי של העיר. המבקשות לרכוש לעצמן שמלת קיץ בסניף המקומי של H‪&‬M ישמחו לגלות כי המחירים שם זולים מאשר בארץ וכי החנות צפופה פחות מזו שבמרכז עזריאלי. הכיעור, אגב, דומה.

הלאה משם צפונה, עומד מלון הולידיי אין ואחריו גם אינטרקונטיננטל, שניהם בניינים גבוהים, ועוד בניין או שניים המשמשים למשרדים. המבנים המודרניים הצפופים קצת מסתירים את הרחובות המפרידים ביניהם, ובקושי ניתן לראות מבעדם את הטראמים החולפים במרכז שדרת יוחנן פאולוס השני (אלחה ג'אנה פאוולה 2) שנמצאת הלאה מהם.

"ארמון התרבות והמדע" הוא הבניין הגבוה ביותר בוורשה ובפולין כולה. הוא הוענק לעם הפולני ע"י סטאלין בכבודו ובעצמו, בשנת 1952. על אף שהיה מתנה "מבני העם הסובייטי", כדבריו של האיש והשפם, נראה הבניין יותר כהכלאה בין האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק לביג בן הלונדוני. אלא שעל ארבעים מיליון הלבנים שנדרשו לבנייתו וכמעט שלושת אלפים ושלוש מאות החדרים המקיימים אותו, הוא כמובן גדול מאוד, גדול ומופרז ומגמד-אדם כמעט כמו כל מבנה אחר בוורשה.

במעבר מן הצלע המערבית אל הצפונית נפרש תחת עיני המתבונן פארק ירוק ונאה, מעבר אליו שוב בניינים גבוהים ומודרניים, תוצר של אחרי נפילת הקומוניזם - בתי מלון מערביים ומגדלי משרדים - וביניהם טורים אינסופיים של בנייני מגורים מונוטוניים בני ארבע וחמש ושמונה ושתיים-עשרה קומות, שכל אחד מהם מכיל עשרות דירות קטנות ואפלוליות. בלוקים אלה הם לב ליבה של העיר שנמחקה כמעט כולה בסוף מלחמת העולם השניייה, ונבנתה לגמרי מחדש ע"י השלטון הקומוניסטי בעשור שלאחריה.

בנייני המגורים האלה מזכירים לי שכונות מסויימות בנצרת עילית של שנות השבעים. ויותר מכולן את "שכונת שלום" - שכונה שנבנתה במה שנקרא אז "בנייה טרומית", ואשר שוכנו בה בראשית שנות השבעים כמה אלפי עולים מגרוזיה. שלום, שלום, אבל אל השכונה ההיא לא העזנו להתקרב אף פעם.

למסתובב בין טורי הבניינים האינסופיים בוורשה לא נשקפת כל סכנה, למעט אולי דעיכה מסויימת במצב הרוח, המתפתחת ככל שנמשכת ההסתובבות, ועלולה לגלוש למלנכוליה של ממש ואף לדכאון קיומי עם ניצני מחשבות אובדניות אם לא יסכין לצאת מן המבוך האפור ההוא בזמן הראוי. איש איש לפי מידת חוסנו המנטלי.

אבל בחזרה למעלה אל התצפית. שם, בצלע הצפונית, אחרי הפארק ובין בנייני המשרדים ניצבת קתדרלה גדולה ומרשימה, אחת מני רבות בעיר הקתולית הזו. הכנסיה ניצבת בגבה אל ארמון התרבות וכדי לנוח מעט בצהרי יום שמש על המדרגות הרחבות המטפסות אליה, עליך לרדת מהתצפית בארמון התרבות, לעלות לאורך שדרת אמיליה פלאטר (הקרויה על שמה של רוזנת מהפכנית מתחילת המאה השמונה עשרה) עד שאתה פוגש ברחוב טוורדה, שם אתה פונה ימינה עד כיכר גז'יבוסקי הנמצאת עכשיו בשיפוצים - ושם הכנסיה.

ולמה על אדם לעשות את כל הדרך עד שהוא מוצא את עצמו יושב לנוח מעט על מדרגות הכנסייה ההיא? כי מצידה הימני של הכנסיה נמשך רחוב קטן בשם באגנו, ואם אתה ממשיך לטפס כמה עשרות מטרים לאורכו, אתה מגיע לפנייה ימינה אל תוך רחוב פרוז'נה.

ושם, מיד כשאתה פונה אל תוך רחוב פרוז'נה, חרב עליך עולמך.

-‫--‬

ספרי ההיסטוריה מלמדים כי ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסיה היהודית בוורשה כשלוש מאות וחמישים אלף איש - שנייה רק לניו יורק במניין יהודיה - והיא צמחה בקצב כזה, שאלמלא הופיע היטלר עם רעיונותיו המשונים היתה הופכת במהרה למיעוט הגדול ביותר בעיר. אלא שהיטלר הופיע, ובגדול, ושש שנים מאוחר יותר נמחתה כמעט כל יהדות ורשה מעל פני האדמה. ואז, אחרי שהלכו האנשים, השטיחו הגרמנים גם את הגטו עצמו עד עפר ומחקו כל עדות למה שהתרחש שם.

כלומר, למעט רחוב פרוז'נה.

יש משהו מתסכל בשוטטות בוורשה. עבודת המחיקה שעשו הנאצים היתה יעילה כל כך עד כי אדם מרגיש מרומה בעודו מהלך בעיר. האנדרטאות השונות הפזורות בה - זו שבככר השילוחים, האומשלגפלאץ, זו של מרד ורשה, זו לזכר מרדכי אנילביץ' - נמצאות כולן בלב שכונות מגורים אפרוריות וחפות מסימני זמן, ואט אט מתאווה אדם לראות משהו אמיתי, מאז.

ואז הוא נכנס לרחוב פרוז'נה, פחות ממאה מטר של בנייני לבנים אדומות, שחלונותיהם חסומים בבלוקים ומערכות פיגומים אוחזות בהם מלמטה, שומרות עליהם מפני קריסה, ועל העוברים ושבים פן יישמט שבר לבנה מן הקיר הישר על ראשיהם. הבניינים נטושים לגמרי, למעט סימני פלישה - מנעול שבור על דלת, בקבוקי וודקה ריקים, מכנסי טרנינג שמשמשים אולי מישהו בלילה קר בחדר מדרגות שאיש אינו מטפס בו.

שרידי הבניינים, מעקות הברזל במרפסות הקומות הגבוהות, הפיתוחים בחדרי המדרגות, כל אלה מספרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. והנה אתה עומד בחצר פנימית של בניין מספר 14, מביט למעלה, על החלונות שאיש אינו מביט מהם, על הצמחייה העולה במרפסות ועל הגג, על המרצפות סביב ויודע שהנה, כאן, התרחשה השואה.

מאה מטר אל מחוץ לרחוב עומד מן מרכז מסחרי קטן ועזוב, שריד של שנות השישים או השבעים. גם כאלה אני זוכר מנצרת עילית - מבנה חד קומתי, שמונה או עשר חנויות קטנות. באחת מהן עומד ירקן ומוכר תותים, האחרות פרוצות וריקות. על גבי שלוש מתוכן מתנוססים שלטים שעליהם כתוב "SEX SHOP", אחת שרופה ושתי האחרות סתם בלויות. אתה מסתובב ושב את מאת המטרים אל הרחוב ההוא. זה שאין לך כלל מה לעשות בו אבל גם אינך יכול ללכת ממנו. ממש במרכזו, בכניסה מספר 12, תקוע פתאום, בלב השממה, בית קפה קטן. עכשווי לגמרי, צבוע לבן ונקי ויפה כאילו זה אורנה ואלה. אנשי אמנות ותרבות נפגשים בו מדי יום, הקפה שמוגש בו מצויין, גם העוגות. אני שואל איפה השירותים והמלצרית מצביעה למטה אל המרתף. ובעודי עומד שם להשתין, בשירותים הלבנים היפים שהאסלה והכיור בהם חדשים ומצוחצחים, וידיות הדלתות המבריקות משקפות אליך את מראה פניך המתעוות, אני יודע שכאן ממש, בוודאות מלאה, הצטופפו פעם יהודים.

‫---‬

אף אחד לא יודע מה לעשות עם רחוב פרוז'נה הזה. בנייניו הולכים וכלים, אלא שיש הרגשה שיהיה זה חילול קודש להעביר אותם מסכת שיפוצים ואחזקה, שאסור לייפות אותם. הרחוב סומן ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמי - כאילו הוא תל אביב או הקולוסיאום ברומא - והריק האינסופי שלו הוא בוודאי בעל נוכחות אנושית רבה יותר.
סעו אליו. פשוט סעו אל הרחוב הזה. אחר כך, בערב, אפשר לאכול בוורשה הרבה יותר טוב מאשר בתל אביב, תסמכו עלי בעניין הזה. ולשתות המון, כמעט בחינם. גם על זה תיאלצו לסמוך עלי. אחר כך אפשר לשוב הביתה.

השלט הזה שבתמונה, כתוב במכחול על קיר בכניסה לרחוב. מאוד בקטן, מאוד נמוך.