אירועי משט הסיוע 'ההומניטארי' לעזה התחילו מבחינתי כמה ימים לפני סוף חודש מאי, עת ערוצי התקשורת דווחו על יציאת הספינות לים (עX). אחר כך, שמעתי שחלק מהספינות 'נתקעו' בנמל פמגוסטה בקפריסין התורכית, עד שהצליחו להתגבר על תקלות, והמשיכו בדרכן להציל את המולדת בעזה. אני מודה שלמשמע בליל האינפורמציה שפלטו כל הערוצים, המוח שלי נחסם לחלוטין. אבל, למרות ההתכווצות המוחית הקשה שחטפתי מניתוחי הפרשנים המתלהמים, ורגע אחד לפני שהתעלפתי ...

...אם אנחנו לא נכבד את המילה של עצמנו (הודעתנו החד משמעית כי המשט לא יגיע לעזה), ואם לא נעריך את עוצמתנו הצבאית והמוסרית כפי שבאה לידי ביטוי בפעולת לוחמי השייטת, איש בעולם לא יעשה זאת במקומנו ... ומנגד, אם ברצוננו לזכות בתמיכה עולמית כלשהי, אין זה מספיק לצקצק בלשון ולהתפאר בכך שהסכמנו להעביר את מטען האוניות לרצועה. מן הראוי להביע הערכה גדולה לעצמנו ולעוצמתנו אשר מבלי שבאמת נרצה בכך הובילה לתוצאה של 9:0 לטובתנו....

...הבסיס לחיים הוא כבוד לעצמנו והערכה ליכולתנו. בין אם מדובר בחיים של אדם, ובין אם מדובר בקיומו של לאום ומדינה ... הערכת היכולת נמדדת בין היתר גם במוכנות לשלם מחיר על סטירה שהעפנו למי שמעז לחצות את הגבול ... גם אם 'הוא' וכל העולם לא רואה את הגבול ... ואפילו אם יש מי שסבור שהגזמנו בעוצמת הסטירה.

מלוא המאמר מתפרסם באתר 'אימון אורגני' (כולם מוזמנים להגיב)