כותרות TheMarker >
    ';
    0

    עד כמה שאובה כתיבתי מהביוגרפיה האמיתית שלי?

    0 תגובות   יום שני, 14/6/10, 12:05
      זוהי שאלה שמרבים לשאול אותי וכל אחד אחר שכותב רומן, לשאול או במקרה הפחות טוב, להגיע למסקנות עצמיות.אז ככה, כל סופר משתמש במודע ושלא במודע  גם בחומרים הלקוחים מחייו ומחיי אנשים המוכרים לו, קרובים לו, מי יותר ומי פחות. אנשים ששמע עליהם ועל התרחשויות בחייהם, אנשים עליהם קרא בעיתון וכן הלאה.כמו שצייר שמצייר או פסל שמפסל מתבוננים מסביב, מביטים באנשים, בנוף, בדומם, לעיתים מעתיקים אחד לאחד, לעיתים משנים כמה פרטים ולעיתים רק מקבלים השראה ויוצרים יצירה לגמרי שונה מאובייקט ההתבוננות, כך גם קורה בכתיבה. הדברים נכונים לגבי הרומן הראשון שכתבתי "להתעורר לחיים" וגם לגבי ספרי החדש שיצא זה עתה לאור "רק לקפה". החומרים שעורבבו בהכנת עוגת הספר "רק לקפה" לקוחים מהחיים. מהחיים שלי, מהחיים של אנשים המוכרים לי, מחייהם של אנשים שמעולם לא הכרתי או פגשתי ומחייהם של אנשים שמעולם לא היו קיימים. העלילה נרקמה שתי וערב ומחברת בין סיפורים הנשענים על גרעין מציאותי לבין סיפורים שהם פרי הדמיון, ההרהור והפנטזיה. מדובר ברומן עלילתי עם נגיעות אוטוביוגרפיות, פרטים קטנים או פיסות חיים שהיו ואינם, דרך להתבונן, דרך לגבש ולבטא דעות, עמדות וגישות, דרך לשחרר, דרך להנציח זיכרונות שלא נס לחם, חוויות ילדות, פיסות היסטוריה. בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה", נשאלת גיבורת הספר, שרק במקרה גם היא סופרת במקצועה, את אותה שאלה. מכיוון שאהבתי את תשובתה ומאוד הזדהיתי איתה, אף שגם היא עדיין חסרה בעיניי, אצטט אותה בפניכם.היא מספרת שבכתיבתה יש שלושה סוגים של דמויות: "אלה שאני מנסה להעתיק מן המציאות, ורק ממירה את הפרטים האמיתיים בפרטים בדויים לצורך ההסוואה, מרכיבה על פניהן מסכה של אף ארוך מחובר לשפם ולמשקפיים. אחרות, שנולדות בי פתאום יש-מאין, מעולם לא הכרתי אותן, ורק אחרי שהעליתי אותן על הכתב, אני מבקשת אחריהן בין החיים, מזהה אותן פתאום ברחוב; ודמויות מכוננות, שנצרבו בנפשי, וחוזרות שוב ושוב בשלל גלגולים ותחפושות."כפי שציינתי, לתחושתי, הדברים מורכבים אף הרבה יותר. לדוגמה, דמותה של איילת, שנושאת בספרי "רק לקפה" את תפקיד חברת הילדות הטובה של נועה, גיבורת הספר, מולבשת בסיפורים נוסטלגיים המשותפים לי ולחברתי הטובה מימי הילדות, מתערבבת בקטעי חוויות, תכונות וזיכרונות הקשורים לחברות טובות נוספות שרכשתי במהלך חיי ולחברות שמעולם לא היו לי. החוויות שעוברות על איילת, אותה דמות של חברת הילדות הטובה של נועה, גיבורת הספר בסיפור העלילה, אלון, הבעל שהוצמד לה בסיפור, משבר האמון הקשה שמזעזע את נישואיהם, אין בהם ולו דבר עם חייה של חברתי הטובה האמיתית אשר קטעי זיכרונות משותפים לשתינו שימשו השראה לדמותה של איילת.דמותה של ליילה, עוזרת הבית הערבייה שנכנסת לעבוד בביתה של נועה, גיבורת הספר, מבוססת על דמותה של עוזרת בית ערבייה שעבדה בביתנו תקופה לא קצרה, עד שמצבה הבריאותי חייב אותה לחדול. הסצנה המתארת את הגעתה של ליילה לביתנו בפעם הראשונה נלקחה מהמציאות. ההתרחשות בספר מתארת תחושות אמיתיות שפקדו אותי כשמהרכב שהחנה סמוך לביתי ירדה אישה גדולת מידות לבושה לבוש מסורתי מוסלמי כבד. כמובן שסיפור העלילה הקשור לליילה הינו בדוי לחלוטין. ועדיין, הרגשות, התחושות, החוויות, קשורות לעיתים למציאות האמיתית שחוויתי בחברתה. אחד הקשיים בכתיבה הוא הנטייה הטבעית של כולנו לנסות ולזהות דמויות וקטעי עלילה עם המציאות. בעקבות תגובות שקבלתי לאחר שיצא לאור הרומן הראשון שכתבתי, "להתעורר לחיים", מצאתי את עצמי לא פעם, גם כשלא היה שום קשר, מחליפה את שמה של דמות זו או אחרת, שמא מישהו יחשוב שזה קשור אליו, גם כשבאמת אותו אדם אף לא עלה בראשי בזמן הכתיבה וכפי שנהוג לציין בפתיח של ספרים רבים, כל קשר לשמו הוא מקרי בהחלט.ועדיין בעניין זה, ישנם שני סוגים של אנשים, אלו שנעלבים מתוך ביטחון שכתבו עליהם ואשר אינם מרוצים ממה שנכתב עליהם ואלו שנעלבים שלא כתבו עליהם, דבר שמעיד מבחינתם שהם אינם די חשובים עבור הכותב. כאשר אני כותבת בספר על מישהו או על משהו, על אמא, על אבא, על בן זוג, על חברה טובה, על ילד, על בוס, על אהבת נעורים, על אכזבה, על כעס, על פחד, על תשוקה, הדרך הטובה ביותר להיכנס לעניין היא להיזכר בחוויות, להרגיש, לחיות את ההתרחשות, להיכנס ולהיות הדמות. כשאני כותבת על תשוקה או קנאה, אני נכנסת לעיתים לתסריט עבר בו חוויתי אני או מישהו קרוב אלי תחושות שכאלה, מדמיינת אותן ומלבישה אותן על הדמות שחווה אותן בסיפור.אין זה משנה שאלו רגשות שאתה חשת כלפי אנשים אחרים לחלוטין מאלו המתוארים בסיפור. אין גם משמעות לעובדה שהנסיבות היו לגמרי אחרות. חשוב הוא הרגש. הדבר נכון גם באשר לעלילת הספר. עלילות בדויות ובדויות למחצה קורמות עור וגידים, מולבשות בשכבות של פרטים, אירועים, מראות, תחושות, ריחות וטעמים, אחדים מהם כאלה שנצרתי ונצרבו בזיכרוני ואחרים שאובים מעולם דמיוני, מלשחק במשחק של מה היה קורה אילו... והכל מתערבב, מציאות ודמיון, מה שהיה באמת ומה שנמלא סילופים והמצאות, הזיות, פחדים או דווקא משאלות לב. בעלילה יכולות להשתלב חוויות אישיות מטיול, מאירועים שהשאירו חותם על חיי, מאחת מהליכותיי הרבות, שגם הן מקבלות מקום בספר, מפגישות אותי עם דמויות שנכנסות פה ושם לסיפור העלילה, תובנות מקורס שלמדתי, מתהליכים שעברתי. העיקר הוא לא מה לקוח ממציאות שהייתה או מה הוא בדיה או פנטזיה. בסופו של דבר, החשוב הוא, מה מעורר הסיפור בקורא. בספר "צלה של הרוח", יצירה מרהיבה של הסופר קרלוס רואיס סאפון, מספר דניאל, אחת הדמויות המרכזיות בספר על אשתו שמתייחסת דווקא לצד של הקוראים, למה ואיך הם קוראים... "ביאה אומרת שאמנות הקריאה גוועת אט-אט, היא אומרת שזה טקס אינטימי, שספר הוא מראה שבה אנו מגלים רק את מה שכבר יש בתוכנו, שכאשר אנחנו קוראים אנו משקיעים בקריאה את שכלנו ואת נפשנו, ואלה נכסים שנעשים נדירים מיום ליום." (עמ' 458) ובאשר לאלו העוסקים בכתיבה, עוד ציטוט קצר מצילה של הרוח, "חוליאן (חוליאן קאראך - מחבר צילה של הרוח בספר צילה של הרוח) אמר לי פעם שסיפור הוא מכתב שהסופר כותב לעצמו, כדי לספר לעצמו דברים שלא היה מצליח לגלות בדרך אחרת." (עמ' 418) ובנוסף, בייחוד במקרים שהכותב נשען על חוויות ורגשות שקשורים לאנשים שכבר אינם בין החיים, כמו אבי היקר ז"ל למשל, מתחדדת המשמעות של משהו נוסף שכתב חוליאן "האמירה שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים". (עמ' 420)  קטע מתוך הרצאה שלי במפגש קוראים לרגל צאתו לאור של הספר "רק לקפה", הוצאת גוונים.       
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      רונית דורון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין