כך התחלתי את הכתיבה:
 

אני זוכרת במדוייק את הסיטואציה שבה הודיע לי בעלי ש"הולכים על זה" ישבתי על האסלה בבית החדש עסוקה בעניניי כשהטלפון צלצל ועניתי לו

"הי מותק" (תודה לאל על המספרים המזוהים)

"יאללה, קדימה, נלך על זה" הוא אמר לי.

"על מה?" שאלתי לא מבינה למה הוא מתכוון.

"את יודעת על מה, נו. על זה... מה שאת רוצה... נו... תינוק..."

כן, ככה זזה התחיל, כאילו אתמול, ובעצם לפני עולם שלם של חיים.

וזהו, הנה, הגעתי לסוף. אפשר להכין את הדגלים הפונפונים והוווזלות, אני רואה כבר את הסרט שקשור שם בסוף המסלול, עוד רגע ואני נוגעת, עוד שניה ואני שם, עוד כלום - והכל.

מחר בבוקר, אני אקום, אקח את התיק אפרד מהילדים מהבית מהחיות ואסע לבית החולים עם בעלי.

מחרותיים, כבר לא אהיה בהריון יותר.

ואני מקווה ומאמינה שהכל יעבור בשלום

שהלידה תהיה מוצלחת

שהניתוח לא יסתבך ויעבור חלק

שהתינוקת תהיה מקסימה ומהממת

שההחלמה תהיה קלה

שהכניסה הביתה תהיה קלה

שהחיים ישתנו, אבל לטובה

ושהכל יהיה בסדר.

בפעם הבאה שאהיה כאן, אהיה אחרי.

זהו, ארבעים בארבעים, ארבעים שבועות בגיל ארבעים ועשיתי את זה.

בחיי שלא האמנתי שזה אפשרי (:

בהצלחה לי.