| אני חייבת להודות שזה מאוד משונה, אני מרגישה כאילו הכל בסדר ואין לי באמת בעיות אבל לאט לאט כשאני חושבת על זה הרבה דברים מתחילים לצוץ ולהציף אותי ברמה שאני לא כל כך יודעת מה לעשות עם כל הכאוס הזה.
נתחיל לאט לאט מכל הדברים שמציקים לי. קודם כל אני בתקופה משונה כי סיימתי את התואר השני שלי ואין לי עדיין מקום התמחות. במקצוע שלי על מנת לעבוד כמטפלת אני צריכה להתמחות ארבע שנים בבית חולים. נניח אם אני רוצה לעבוד עם מטופלי איידס , אני יכולה לעבוד באחד בתי החולים במרפאה למחלות זיהומיות ו מחלות מין ולתת תמיכה לאנשים שעוברים בדיקות איידס ומקבלים תוצאות חיוביות. אבל כדי להתחיל לטפל אני צריכה להתחיל איפשהו, ואין לי את האנרגיות להשקיע בזה ולקדם את עצמי. בממוצע על מנת לקבל מלגה ממשרד הבריאות לוקח כשנתיים המתנה פאסיבית. איכשהו קיוויתי שהדברים יהיו יותר פשוטים עבורי, אבל זה לא כך.
אז יש את אי הוודאות- מתי אעסוק במקצוע שלי? האם אני טובה במקצוע שלי? האם אצליח המקצוע שלי? ועוד הרבה שאלות אחרות. לצד העיסוק במקצוע יש כמובן את נושא הזוגיות. יש לי בן זוג חמוד ומקסים- הוא קופירייטר , ואנחנו די תקועים עם כל העניין של התקדמות הקשר. הוא לא רוצה להתחתן עכשיו, ולמרות שאני כבר הצהרתי בפניו שאני מוכנה להקים איתו משפחה חדשה פתאום אני חושבת על כל מה שאני מפסידה: כל הבחורים והבחורות הפנויים, שיכולתי להיות איתם! יש במחשבה הזאת משהו מאוד מלחיץ ומאיים. |