אמנם רק אוסטרליה אבל 4:0 ענק, מדינה בטרוף, זיקוקי דינור אחר כל שער, רק עכשיו אני מתחיל להבין מה אנחנו מפסידים מכך שהנבחרת הלאומית שלנו נראית כמו חבורה של דחלילים, רק עכשיו אני מתחיל להבין כמה הפסדתי שלא הייתי פה לפני 4 שנים. רשמיו של ישראלי בגרמניה.

המונדיאל הראשון שאני זוכר הוא זה של 86, מאראדונה בשיאו, אפילו אלוהים שלח יד ובא לעזור. מאז אני חייב להודות אף מונדיאל לא הצליח להלהיב אותי באותה העוצמה. כן היו הבלחות של זידאן ב98, הצמד של רונאלדו ב2002, אבל בגדול היה משמים.

הכדורגל הטוב זה נכון נמצא בליגת האלופות, ועדיין אין מאורע כדורגל שמצליח לרתק כמויות כאלו של אנשים שבימי שגרה אינם חובבי כדורגל נלהבים ואף שחקן (פרט לפושקאש וקרויף) לא יכנס לרשימת הענקים עד שלא יביא את הגביע העולמי.

 כשנבחרת ישראל עושה בושות מול לטביה וגמרים במונדיאל נגמרים בנצחון איטלקי משמים, אפילו אני מתחיל לאבד עניין.

ופתאום זה בא, פתאום הבנתי על מה כל המהומה, למה המאורע הזה הוא כל כך גדול. בשביל להבין את זה, בשביל לחוות את זה באמת צריך להיות באחת מאותן מדינות ברות מזל שהנבחרת שלהן הצליחה להעפיל לטורניר הנחשק.

להיות היום בגרמניה, במיוחד לאחר ניצחון ליל אמש זו חוויה מדהימה, אנשים נאספים ברחובות לצפייה במסכי ענק, הרחובות נצבעים בדגלים ומקושטים בשחור-אדום-זהב, נושא השיחה המרכזי בכל מפגש ללא הבדל דת, גזע, מין וגיל הוא אחד, כל שער של הנבחרת הלאומית מלווה בזיקוקי דינור וצרחות שמחה מהדהדות מכל בית,.

חשוב להבין את זה כי בימי שגרה הגרמנים לא נוהגים להפגין סממנים לאומיים כמו לתלות דגלים וכו', אפילו יום עצמאות אין ממש בגרמניה. אמנם לאחר המונדיאל ב2006 יותר ויותר הם מרשים לעצמם להתגאות במדינתם ולהפגין זאת, אך עדיין הרבה פחות בהשוואה לכל מדינה אחרת בעולם.

רגע לפני המשחק נגד אוסטרליה נוגנו השירים הלאומיים. עמדתי בתוך המון האנשים. וחשבתי לעצמי, עד כמה זה טבוע בי, עד כמה זה עמוק בתוכי, בתוך כולנו אני חושב. כשיהודי נמצא בין המון גרמנים, עטופים בדגלי הלאום ושרים בקול גדול את ההמנון הגרמני, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, הדבר הראשון שחשתי בו היה זרם דק של צמרמורת קרה. 

זה רק אני?