כבר ימים רבים שאני רוצה לכתוב משהו בבלוג שלי, לתאר מחשבות,לסדר אותן, אולי סתם לעדכן, אבל לא יוצא לי. אני חושבת שזו השיגרה, חזרנו לבית הספר, החופש הקרוב רק בעודשבועיים... אני גם חושבת שאולי זה השעמום, (כן, שוב מקטרת שלא עושה משהולנשמה), אולי זה גם ארוחת הבוקר שגוזלת לי את כל הבוקר, ואם מוסיפים אתשיעורי הטניס שאני מתמידה בהם כמו חננ'ה רצינית (שחר פאר, עוד לא לדאוג) אז בכללאין מצב להגיע למחשב... אולי זה הקפה הנוח שישפה בשכונה, שאפשר ללכת אליו עםחברות,ללא התראה מוקדמת, כי יש פה הרבה במצבי, ואולי, אניחושבת אלו הן כל המשימות סביב הילדים, שהתמסרתי אליהן, מבלי משים? טמפורה, העוזרתשלנו, ממהרת כל היום, היא מקפידה לומר שהזמן מנצח, ושהיא צריכה להתקדם, זה כברמשפט מוכר אצלנו בבית... כך או כך,אני מוצאת את הזמן שלי רץ ואני לא בתוכו.... אני זוכרתשבארץ, כשעבדתי, כל-כך כל-כך רציתי להיות במקום שבו הזמן יכול לרוץ, ואני לא אהיהלחוצה ממנו.... אז עכשיואני פה, סוג של הגשמה, לא? אני אפילו בלי שעון על היד! לא, אני לאמקטרת בכלל, (התבקשתי לכתוב פוסטים לא עצובים), אני מודה שאני אפילו אוהבת את זה,ויש מצב שהתמכרתי, אבל גם יודעת שיש קצב אחר במקומות אחרים, אפילו אצלי בבית, אצלבעלי לדוגמה, הזמן תמיד מנצח, ואני תמיד מקנאה בו על זה..... פעם היהבסיינפלד פרק שקוסטנסה אמר שהכי טוב היה אם היו חיים הפוך, מתחילים את החייםבפנסיה, ולאט לאט חוזרים לילדות.... מאוד אהבתי את הרעיון, ולאחרונה אני חושבתעליו המון.... אבל אבא שלחברה פה, בחור אמריקאי, שחחי פה כבר שנים אמר לנו לפני שנה כמה קל להיות פה עצלן! ושני החלקים הללו כל-כך נכונים! עד שאני מוצאת עצמי גםעצלנית וגם חיה בפנסייה! מושלם! ככה זו פנסיה בפרו
|