ולפעמים... זרעים של תקווה...

       ולפעמים המנגינה נמשכת, החיים נמשכים. האם אנו זוכרים לעצור מידי פעם להודות, לברך על הקיים,

להעריך את כל מה שיש לנו? ישנם אנשים אשר מתבוננים הם בחצי הכוס הריקה, כמות שאומרים.

האם הם צודקים בגישתם? כן, בוודאי. זוהי גישה מאוד ריאלית, מאוד הגיונית. הרי אין לי, הרי חסר לי

כך וכך... יפה מאוד.

       והאנשים אשר מתבוננים בחצי הכוס המלאה, האם הם הצודקים? בוודאי, צודקים הם. הרי

יש להם כוס שבחציה היא מלאה. זוהי גישה מאוד ריאלית. מאוד הגיונית.

       מה אם כן ההבדל בין שתי הגישות? או שמא אין כל הבדל ביניהן,

זו וזו ריאליסטית ומביטה בתוך הכוס ואומדת אותה ואת כמות הנוזלים שבתוכה...

מדובר כאן בגישה פנימית של אמת סובייקטיבית.

אמת. יש כוס. אמת יש בה נוזלים. אמת, היא בחציה מלאה ובחציה ריקה.

כלומר, אפשר לומר בהחלט שיש בה עוד מקום. אפשר לומר גם שחסר בה.

       גישה פנימית היא שביל גישה.... שביל שדרכו חולפות להן אנרגיות באותו התדר של הגישה עצמה.

       ולמה הכוונה?

משל הדבר  לכך כי יש לכם חצר גדולה, ובה עצי פרי לרוב, פרחים, שיחים, מדשאות. גן גדול עומד לרשותכם.

ובגן  הזה הינכם סוללים מספר דרכי גישה אל הבית שלכם. הבית שלכם ניצב במרכז הגן. אתם יכולים לסלול דרך ללא גדרות, דרך שבה העפר, עלים יבשים, כל מיני דברים שנפלו לגנכם, ינשבו לתוך הבית שלכם, כאשר יש רוח חזקה. הינכם יכולים גם לצקת בטון, או לחזק את החיבור בין האבנים בשביל, לגדר, לייצב, וכאשר רוח חזקה נושבת, הפסולת לא תנשב לתוך הבית שלכם.

       הדוגמא תחודד יותר אם נאמר כי אתם גרים בחיק הטבע ולידכם נהר גדול, יובלים שיוצאים ממנו,

ויער עם עצים רבים. והבית שלכם נמצא בעמק. והרים מעל. והרוחות חזקות ומביאות איתן כל מיני חומרים שעלולים להרוס את הבית, אם לא יהיה בנוי מחומרים יציבים ואם לא יהיה מוגן.

שביל גישה... גישה פנימית פסימית - היא גישה מהסוג "הריאלי" שמתמקד לו בחוסר, באין, במה שטרם קיים ואולי כבר אינו קיים בחיי. גישה זו היא אנרגטית. היא ממקדת אלי את כל המחשבות על מה שאין לי... אני הופכת להיות מגנט עצום של חוסר....
הסיבה היא כי מה שאנו מתמקדים בו -גדל.

גישה פנימית אופטימית, גם היא "ריאלית", כי גם היא מאבחנת את הקיים. היא רק יותר מודעת לחוקי הבריאה, באופן טבעי.
       ומדוע זה כך?
משום שהכול קיים. לא הכול ממומש בחומר. לא הכול נראה לעין. לא הכול בטווח יד. א ב ל משום שאנו בוראים בכוח המחשבה המהול ברגשות ובאנרגיות של הניצוץ האלוקי, אנו סוללים לעצמנו שביל על ידי הגישה הפנימית שלנו.
נהיה שליליים? נשלול מעצמנו דברים.ניפול לתהומות הפחד? שם נחיה ובו ניצור חיים בלי זוהר ובלי אור....
נהיה חיוביים? נאשר לעצמנו את האושר.

       אכן, יקירים ואהובים, אלו מילים. ולא תמיד מילים יכולות לשמש קרדום לחצוב סלעים קשים.

ולא תמיד מילים יכולות להיות מסור, או חרב, או כלי לחדור בו אל התודעה... ב ר ם המילים הן כמו מים....אט אט, ולפעמים מהר מאוד, הן משפיעות.... גם אם המודע לא יקלוט ולא יבין ולא יפנים הכיצד ליישם,
הזרעים נטמנים הם בחביון תת המודע.... במשך הזמן, בדיוק בנקודת הזמן המתאימה, תתחברנה המילים אל
ר ע י ו ן והוא יתחיל לנבוט.... בצורת תובנות פה ושם, בצורת שינוי באמונות,ובחיי היומיום....

       מילים הן זרעים של התודעה אשר יש להשקות. אשר יש להשקיע בהן את מיטב ההבנה וההדרכה...
לעולם אל תזלזלו במילה שנאמרת בכוונה טובה וטהורה, גם אם ברגע הנתון לא השיגה את יעדה,
במשך הזמן היא תיטמן, תקלט, תניב פריה....

       לפעמים, אנו יוצאים מהמרכז הפנימי של עצמנו, לפעמים אנו שוכחים... לפעמים נותנים לרגשות שליליים ופסימיים להשתלט עלינו, או שמא, אנו אלו שמשתלטים עליהם וכופים עליהם, בכוח ההרגל וההתמכרות,
למחזר את עצמם. שוב ושוב ושוב....
       ולפעמים... לפעמים אנו עוצרים. זוכרים...


       "יהיה טוב יהיה טוב כן.

       לפעמים אני נשבר.

       והלילה הו הלילה איתך אני נשאר."



יום נפלא

חיבור אל אור הנשמה

וצמיחה מתוך התרחבות הכלי

והתחברות אל מישור הנשמה.



ב א ה ב ה

ג ד ו ל ה

ו ב ב ר כ ה,

א  י  ל  נ  ה