כותרות TheMarker >
    ';

    Boriship - יצירות, רגעים מוזיקלים ומחשבות

    כל הזכויות שמורות (c)

    בית האנדרטאות

    3 תגובות   יום שלישי, 15/6/10, 08:55

    מוקדש לי

     

    בית האנדרטאות

    אנחנו ממשיכים בדרכנו והיא זאת שמובילה אותי, למרות שצעדיה הם של אחת שלא ממש בטוחה לאן היא הולכת.

    אני אומר לה כמה הסתיו אמור להיות יפה בניו-יורק. שהשלכות בסנטרל פארק זה מחזה של פעם בחיים ובעצם, אני רוצה להיקבר שם עוד חודש. שמישהו יקבור אותי ממש שם ויכסה את המקום בעלים שצבעיהם חמים מאוד. אולי נגן רחוב, מוזיקאי ג'ז כזה, שחור, שמנגן בחצוצרה. זהו זה, מסדר אני את מחשבותיי ופולט לה את החשבונית, אני רוצה שמוזיקאי ג'ז שחור יקבור אותי בסנטרל פארק בסתיו.

    שתוק רגע, אוף. היא נהיית עצבנית. אני לא בטוחה שזה כאן בכלל. אני והיא בסבך של בתים וכשאנו פונים שמאלה בפינה, הוא סוף סוף מתגלה לפנינו.

    ידעתי שזה כאן, היא צוהלת. בוא איתי. תופסת את ידי וגוררת אותי כאילו מטיסה, לתוך הבית הגדול, הבולט ביותר ברחוב.

     

    בית האנדרטאות הוקם בזמן בלתי ידוע במחשבותיהם של מיליארדים, שבדרך כלל מסתכמים רק באותם ייחודי סגולה, שאנו סבורים שמעטרים את חיינו. גם כשהם לא באמת בחיינו, או כשהם שם ואנו לא רואים אותם. זוהי עיסת ארכיון מתכתית אחת גדולה, ובה מונצחים כל מה שהם בחרו לצקת לתוך אנדרטת זיכרון פרטית. כל אחד בשלו. כל אחת בשלה. כולם בשלהם.

              אני והיא עומדים באמצע ומסביב אנדרטאות מסוגים שונים, צבעים שונים, זעזועים שונים. אין לנו הרבה זמן היא אומרת, כמעט בלחישה. מבטי מתפזר על פני המונומנטים הקפואים הללו. אנדרטה להדוניזם של בוגד נהנתן, אב לשלושה, ארבעה גג, שחשב שברגע שיקפיא את תאוותו לקרפה דיאם מעוות, יוכל לנקות את מצפונו ולומר כל בוקר לזו שהוא מתעורר לידה כמה הוא מאושר. או שם, בפינה השמאלית, אנדרטה לחברה האנושית כולה, שהשאירה מישהי. ממש ככה. הגודל הקטנטן חסר כל פרופורציה לגודלה של אותה החברה שהיא הנציחה. חברה שאמרה לה להיות רזה כשהייתה קטנה, שאמרה לה לסגור רגליים כשהייתה מתבגרת, ושהשפילה אותה כשכל חטאה היה רווקות בגיל 30. האדרנלין של מבטי עולה ונופל הפעם על אנדרטה בצורת אופניים שהשאירה קבוצה של ילדים לזוגות רבים שהעזו לקרוא לעצמם הורים. הורים שמעולם לא היו צריכים להיות כאלה, יותר גרועים מרוצחים בדם קר, שכל דמעה של ילד אשר בנה את האופניים המוצקים האלה, לא שווה אלפית מבשרם. הדמיון שלי מרחף לו ובו אני רואה את הילדים האלה קושרים את הוריהם למושב האופניים, עשרות אנשים דחוסים על מושב קטן אחד, מוציאים את האופניים לכביש ושולחים אותם למטה במדרון. אל מותם. לרגע אני והיא עומדים שם ברחוב, מאחורי גבם של התמימים הנחושים האלה, מחבקים אותם ומחזקים אותם, כי זכאים הם. לחלוטין.

    "נו!", היא מחזירה אותי לבית. תקים אנדרטה כבר! העיניים שלה נצבעות לשנייה באדום ואז משחירות. אני לא אומר לה כלום וחושב לכמה שניות. יש לי לא מעט דברים. צברתי מספיק. הבבואה של עצמי. או חנק. "אנדרטה לחנק". לא לא. אולי אני אאסוף את כל הפחדים ואקים אנדרטה. היא עומדת שם מאחוריי ואני מרגיש את נשימותיה על העורף. מסתובב ותופס את ידיה.

              מה אתה עושה? היא נבהלת. מאוחר מדי, עונה בשתיקתי המוחלטת. הפור נפל. אני מוביל אותה לנקודה הפנויה בבית, בין אנדרטה לכלב שהורדם אבל בעצם נלקח ע"י אב דיקטטור, לאנדרטה בצורת איבר מין הנשי, שהקים איזה אחד שהתייאש. שם יש מקום. אני מעמיד אותה וכל תחנוניה לא עוזרים. אני מתחיל לצקת את המתכת לתוך מעטפת לגופה. מתחיל ברגליים ועולה למעלה. היא מתחילה להפוך לנוקשה ממש לנגד עיני. מבקשת שאפסיק, שאבחר כל דבר אחר. אבל מאוחר מדי. בא לי לצעוק לה את זה לפנים. אבל אני מעדיף להמשיך במלאכה. שדיה כבר קפואים גם כן. אני מכריח את עצמי לא לבכות כי אם אשבר עכשיו הכל היה לשווא. ההגעה לכאן, המחשבה והמגע של ידה שגררה אותי פנימה. אני לא נותן לה להשלים משפט אחרון, שלא לצורך ולא לשום תועלת, ומסיים את האנדרטה שלי. יצירת מופת. פיסת הזיכרון הכי יפה כאן. התחושה נהיית עבשה מהר מאוד ואני מרדים את מבטי ויוצא.

    משהו מציק לי כשהבית כבר מאחורי ואני חופשי לנווט את עצמי מכאן לכל הרוחות, או לכל הימים. והתחושה המציקה הזאת ממשיכה לגרד לי בריאות. יש לך אש, אני שואל עובר אורח. הוא מוציא מצית ומחכה שאוציא סיגריה. אנחנו כמו בדו-קרב שסופו ידוע מראש. רק שכאן לא ידוע דבר. אני חוטף ממנו את המצית ופותח בריצה. הוא צועק לי חצאי התפעלות ולא זז ממקומו.

    הבית עודנו עומד שם. והוא יעמוד שם עוד הרבה זמן, אלא אם כן...אני מרים קרש מהאדמה מדליק אותו וזורק לתוך החלון הפתוח. מעולם לא נהניתי יותר מריח שרוף כמו עכשיו. הכתום הזועם הזה מכלה כל זיכרון הנקרה בדרכו. הצעדים שלי כל כך קלילים שאני כמעט מרחף באוויר. כשהעשן הזה מכסה כמעט את כל השמיים אני חושב לעצמי, שהאדם שמצפה מאדם אחר להיות אמיץ, הוא הוא, הפחדן הכי גדול בעצמו. לפני שנגן הרחוב, צ'ארלי או אדי, יקבור אותי שם בסנטרל-פארק האדום-צהוב-חום, אני אגיד לו את המשפט הזה. אולי באנגלית זה ישמע טוב יותר והוא עוד ילחין איזו יצירה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/6/10 12:02:

      :))

      התכוונתי יותר לתבניות מוצהרות.

       

      מצית?

      מה אתה רוצה להסיט את ההסטוריה?!

       

        15/6/10 11:30:

      צטט: ליריקה- 2010-06-15 10:54:36

      וואוו,

       

      כמה רבדים וכמה נפתולים אל המקומות הכי סמויים שקיימים בנפש האדם.

       וכמה פיכח מצבעי תעתוע, צריך להיות כדי לראות את כל הלבן/שחור הזה של החיים.

      התחושה הנוכחת כאן של ערטול האמת מאנדרטאות שקריות שנבנו עבורה.

       

       

      וואו, איזו תגובה. :) תודה לך

       

      לצערי האנדרטאות הללו לא שקריות, והן גם לא נבנו עבורה במיוחד. יש לך מצית?

       

        15/6/10 10:54:

      וואוו,

       

      כמה רבדים וכמה נפתולים אל המקומות הכי סמויים שקיימים בנפש האדם.

       וכמה פיכח מצבעי תעתוע, צריך להיות כדי לראות את כל הלבן/שחור הזה של החיים.

      התחושה הנוכחת כאן של ערטול האמת מאנדרטאות שקריות שנבנו עבורה.

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      The B. Land
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין