תמי היתה ילדה חביבה ועגלגלה. את הידיעה הזאת אודות גופה היא נשאה תמיד בליבה, גם אחרי שהפכה להיות רזה ואנורקטית. מעולם לא שכחה את המבט בעיניהם של אנשים שלא בחרו בה למחניים, ולא יכלה לסלוח על כל אותם ימים שהרגישה מחוץ לחברה. ברבות הימים היא הפכה לדוגמנית מסלול. אף אחד כבר לא יכל לזהות אותה. היא שינתה הכל: את התסרוקת שלה- החליקה את השיער המתולתל, את העיניים שלה- שמה עדשות מגע כחולות על עיניה החומות, ושיוותה מראה גרום למדי.

בבחורים היא לא התעניינה בכלל. היא החליטה שהיא לסבית ולא ניסתה אפילו לבדוק האם נמשכת לבחורים. היא השתתפה בכל מיני מסיבות משונות של חילופי זוגות לקהילה הגאה, והסניפה קוקאין, ולא אכלה כמעט כלום. תמי לא דיברה עם אף אחד כמעט אפילו לא עם הבת זוג שלה. היתה יושבת ימים שלמים, מעשנת סיגריות בשרשרת ושותקת. לא היתה לה שום סיבה לטרוח ולתקשר עם הסובבים.

השנים עברו וזמן החל להראות אותות בפניה. היא נותרה לבד, בלי משפחה חדשה או משפחת המוצא שלה. לבד, זרוקה בדרה בתל אביב. הולכת בבית עם ג'ינס, שמזמן נהייה גדול עליה, בלי ששמה לב, או אולי כן שמה לב. חושבת על ילדות אחרת, על הורות אחרת . הכסף כבר הפסיק להגיע. אין יותר תצוגות. אין יותר מעריצים או מעריצות. רק היא עם הרעב האינסופי שהתקבע בחזה.

רעב וקוק. היא בסוף היום תפסיק לנשום.