>:C(

סתאאם..  אין טענות  :)

אליס - למה לא להתבכיין. תראי איך אנשים מבסוטים.

ותודה 

וודו - באלוהים שניסיתי להישמע נחמדה בעקבות התגובה שלך אבל זה פשוט לא יוצא לי. 

אה, הוודות הן בעתידי הרחוק. אני עוד בוודו.

נהנתי, אם אפשר להגיד ככה על בעיטה מכוונת היטב לביצים :)

השארתי בעברי הרחוק את כתבי הוודות יחד עם ההתלהבות מהם.

יופי שבאת. שמחה שנהנית.  

הלב מתפוצץ. הלב מתפוצץ. הלב מתפוצץ.

פוסט פיצוץ, אין מה לדבר. נדרכתי.

כן, ובקשר לתגובה הראשונה, זה הזכיר לי את זה:

טונג-קואו שאל את צ'ואנג-טסה: 

אותו הדבר הקרוי 'טאו' -  היכן הוא נמצא?

צ'ואנג-טסה אמר: איו מקום שבו אין הוא נמצא.

טונג-קואו אמר: מוטב שתפרט את דבריך.

צ'ואנג-טסה אמר: הוא נמצא בצרצר.

טונג-קואו אמר: בדבר נחות כל כך?

צ'ואנג-טסה אמר: הוא נמצא בעשב הדוחן.

טונג-קואו אמר:  הרי זה עוד יותר נחות.

צ'ואנג-טסה אמר:  הוא נמצא ברעף החימר.

טונג-קואו אמר: הלוא אין לשער נחות מזה.

צ'ואנג-טסה אמר: הוא נמצא בצואה ובשתן.

טונג-קואו שתק.

(*מתוך קולות האדמה - צ'ואנג-טסה)

תודה על ההקשבה. לילה טוב.

אל תהיי בכיינית.

אני אוהבת את הכתיבה שלך.

טקסט משובח

מתוך האסלות ,  הביבים , השפכים וה"גועל נפש"

מביאה אמירה חזקה אמיתית ונוקבת .

מצטרף למה שכתבת באחת התגובות -

הטקסט הוא העניין,  ולא המציאות הוירטואלית או החזותית או התודעתית.

:)

כשרון נדיר 

אהבתי

צטט: בלה פלור 2010-06-16 15:15:24

גדעון - אנשים חופשי החליפו את הקווים בין הוירטואליה למציאות וצללו למרחב הוירטואלי בהתלהבות כל כך גדולה שהם לא צריכים כבר לצאת לקחת אויר.

צ'ייסר - לרגע לא איבדתי את הכוח שלי או פקפקתי בו. 

צודקת לחלוטין,

  אנשים איבדו את דעתם.....:)

גברים הם יצורים פשוטים יחסית.

מעט צרכים מידיים, פונקצית תמסורת שאינה משתנה במקום וביום בחודש, פרדיקטביליים לחלוטין.

נראה אותך כותבת פוסט כזה על נשים :)

צטט: בלה פלור 2010-06-16 17:20:55

טילי - אם אנשים לא מסוגלים לעשות את ההפרדה בין החיים שבאמת לבין החיים המדומיינים, שילכו לבכות לאימא שלהם. שלא יבואו אלי בהתיימרות לחלק ציונים. וכן, האמת היא משהו מאוד מאוד אינדיבידואלי.

אופיר - האמת היא שאנחנו הרבה יותר חרות. אנחנו רק מצפינות את זה יותר באלגנטיות. אצלכם, לפחות, כל הקלפים על השולחן. תמיד ומההתחלה. 

בלה- בעולם הוירטואלי אין אמא לבכות אצלה :)

וההתיימרות לחלק ציונים וללמד אחרים אייך לחיות היא חוצה את גבולות הוירטואליה, זו יוהרה מסוכנת מאוד.

טילי - אם אנשים לא מסוגלים לעשות את ההפרדה בין החיים שבאמת לבין החיים המדומיינים, שילכו לבכות לאימא שלהם. שלא יבואו אלי בהתיימרות לחלק ציונים. וכן, האמת היא משהו מאוד מאוד אינדיבידואלי.

אופיר - האמת היא שאנחנו הרבה יותר חרות. אנחנו רק מצפינות את זה יותר באלגנטיות. אצלכם, לפחות, כל הקלפים על השולחן. תמיד ומההתחלה. 

יותר מדי עובדות, יותר מדי תגובות ,יותר מדי תגובות על תגובות

למה לא לכתוב בפשטות ,כולנו (וגם אתן) חרה אבל זה מה יש

בעקבות הפוסט והתגובות, כמה משלי:

יש זמן בחיים שאתה לא רואה את החרא שאתה מדשדש בו

ואחרי....אתה מבין ומנסה להראות לכולם....

זה לא עובד.

כל אחד בזמן שלו, ובתהליך האישי שלו יכול לראות ...וזה לא עוזר כשמישהו אחר אומר..אתה לא יכול לשמוע...עדין.

אני חושבת שלרובנו קשה לעשות ניתוק בין האדם הכותב את הפוסט לבין התוכן בניגוד לסופר שהוא רחוק ומנותק. יש משהו כאן שמרגיש לכאורה יותר אישי, וזה מטעה.

העוצמה של הדברים שאת מביאה לא פשוטה לעיכול, וזה מה שכל כך מרתק כאן. סוג של נבירה בפצעים, גרוד ועוד גרוד. זה כואב אבל קשה להפסיק עם זה...

בעיני, זו העוצמה! גם אם זו לא האמת.. האמת, הרי במילא לא קיימת....

תודה על התגובה המושקעת,

יש בך מין ההתרסה אבל לפחות לא מן הזלזול

מה אני רוצה?

שיהיה מעניין, סתם להעביר זמן, לשמוע, להגיד.

גדעון - אנשים חופשי החליפו את הקווים בין הוירטואליה למציאות וצללו למרחב הוירטואלי בהתלהבות כל כך גדולה שהם לא צריכים כבר לצאת לקחת אויר.

צ'ייסר - לרגע לא איבדתי את הכוח שלי או פקפקתי בו. 

דייג - סבבה. אני מקבלת את זה. יש מצב להסכים שה"עובדות" שאני מצהירה עליהן אינן אלא מסקנות פרטיות שלי שמתחברות לאמת אישית מאוד מסויימת שלי, מתוך אובססיה מופרעת להיות צודקת. 

אלא שביקורת אישית ולא עניינית לגופו של טקסט, לעולם לא תתקבל אצלי.

אין אף אחד בעולם שיודע יותר טוב ממני מה אני צריכה. אין אף אדם בעולם שמותר לו להתיימר לדעת מה האחר צריך.

קח ילד בן שלוש. תגיד לו להתרחק מהאש. יכול להיות שהוא יתרחק, כי הטונים המפחידים שלך סחררו אותו, אבל רק כשהוא יקבל את הכוויה, הוא יבין לעולמים למה זה היה רעיון גרוע להתקרב אל האש.

אנשים עסוקים יותר מידי בהתלהבות מסידור החיים של אחרים במקום להסתכל על פח האשפה שהם קוראים לו חיים.

אתה מבקש ממני להוריד את הכובע ולהגיד תודה ליצורים וירטואלים שמבחינתי יכולים להיות גמדים מחוצ'קנים בני שלוש עשרה שגנבו להורים את המחשב או אפסים בני שבעים שאיבדו את התקווה לחיות. אין לי מושג מי אלו היצורים שדחוף להם לחנך אותי בפונטים מהבהבים ואין לי רצון לדעת מי הם.

כשאני קוראת ספר טוב או גרוע, אני לא מתקשרת אל הסופר כדי להגיד לו שהוא חייב דחוף לשנות את החיים שלו, רק בגלל שהם לא יושבים טוב עם החיים שלי.

יש בסביבה שלי אנשים שבחרתי היטב, נושמים וחיים, והם בלבד קיבלו את הסמכות, ממני, מתוך חברות שהם הרוויחו, להגיד לי מה דעתם על חיי, וגם אותם אני בדרך כלל שולחת לחפש.

לא מאמינה באמת שכתבת את כל "בליל המילים" (המרתק) שלך רק כדי לחנך אותי. האמת, אין לי מושג מה אתה רוצה.

מה אתה רוצה?  

הגיע בטיימינג מושלם הטקסט המשובח הזה. חד כמו סכין, אביגיל. בום בום בום, ישר פנימה.  בלי רחמים.

כל כך משתלב במחשבות העגומות שלי על המאפיינים של החיים שלנו בתקופה הזאת. של מיליון ריגושים בשניה שלא מתקרבים לקרסוליים של משהו אחד אמיתי ומוצק ביד.

ומתוך כל זה עולה הכוח שלך. זה שאת תמיד אומרת שיש לי. אז תסתכלי קצת במראה גם את, מהממת אחת. את מלאה כוח, לא פחות.

והנה הוכחה ליתרון אחד לפחות לוירטואליה המחורבנת הזו שלנו.

צטט: ex libris 2010-06-16 00:51:03

בעודי מאמצת את השחלות להתאושש מהפוסט ולהביא לך אותה בתשובה רגשנית, קראתי את התגובה הראשונה שכתבו לך וגם את התגובה שלך אליו. ועכשיו אני צוחקת בקול רם. ענק!

(אבל זהו, הלך לך על תגובה רצינית ואמפתית).

היא משהו, הבלה הזו, הא?

ועוד השיבה לאפס היומרני ההוא בנחמדות לעומת מה שאני הייתי כותבת לו.

אווץ'....

ובפוסט הקודם שלך "ביקרו אותי",

 מצאתי תגובה הולמת -

למילותייך אולי,  אולי למגיבייך..

   :)   -

אומץ או פחד לא קשור לעניין,

סתם קטע של תחושת הדיון.

אני לא חושב שיש הרבה אנשים שאוהבים לדבר עם מישהו שלא מקשיב

או אולי מקשיב ולו במטרה למוטט ולתקוף את משנתם שלהם.

אכן, משנתך סדורה ללא ספק.

הטקסטים שאת כותבת הן ללא ספק יצירה מעצם העובדה שנכתבו,

אבל, אני לא הרגשתי שיש כאן צורך להתייחס לטקסט בקטע של יצירה,

את מעבירה הרבה רעיונות והרבה עמדות שאת מציגה כעובדות.

עובדות שכפי שאת אומרת נובעות מהתבוננות שלך וניתוח המציאות.

אני חושב שהייתי קורא לזה מסקנות.

ומסקנות מטבען ניתנות הרבה פעמים להיות מוטעות, או מוטות, מתוך האמת הפנימית שלנו, מתוך השריטות שלנו.

אני לגמרי מבין את המקום הזה של תוקפנות כלפי תחושת הביקורת הלא ענינית,

מפני אמירות לעוסות שאנשים אומרים כי "ככה זה"

מפני נסיון לשים אותי בתוך תלם מחשבה כהלך רוח הציבור,

גם אותי זה מעורר.

מצד שני, בתוך כל מבול האמירות שניתך עלינו מהסביבה,

לפעמים יש איזו אחת שכדאי להקשיב לה,

לא בגלל שהיא בהכרח נכונה או צודקת,

אלא רק מתוך המקום שלי מול עצמי ומול ה"אידיאלים" ששמתי לעצמי והקביעות החד משמעיות

שאני מאמין שאנחנו משתמשים בהן כהגנות מול הביקורת העצמית שלנו.

זאת ועוד,

אני חושב שבבסיס של הרצון "ליישר" אותנו עומדת תחושת ערבות אמיתית,

אם מישהו אומר לנו משהו זה הרבה פעמים נובע מזה שאכפת לו

זה חלק ממה שהיקום מניח לפנינו, בדיוק כמו הים השמש והפסגות הגבוהות.

שווה לנו מידי פעם לפתוח את הלב וכן להקשיב גם למה שנאמר עלינו באופן אישי

את מאמינה שהייתי יושב וכותב את כל בליל המילים האלו רק בשביל לחנך אותך? 

אני לא מאמינה בשאלות שיש שנגמרות עם סימן שאלה. השאלות שלי הן בדרך כלל קביעת עובדות.

את העובדות אני מביאה מהתבוננות קפדנית על הסביבה שלי.

היית כאן בפוסט הקודם והיה לך אומץ לחזור לפוסט שני. חבל על הזמן איתך, גבר. תודה שבאת.

בניגוד לדיעה הרווחת, אני מחכה לביקורות נוקבות ולא מפרגנות כמו שחוקר טוב מחכה להודאה מגניבה. אבל אני מותחת את הקו על ביקורת אישית.

אם הביקורת היא לגופו של טקסט - כלומר, כתוב רע, כתוב ילדותי, לא זורם, חסר את זה או את האחר - אין לי בעיה, אני אשמח ללמוד מה אני צריכה לשפר. באמת. כי בסך הכל, אני לא כותבת בשביל עצמי. אני כותבת בשביל אנשים שאמורים ליהנות, אם הם לא נהנים, אני צריכה לדעת מזה.

אבל כשהביקורות באות להעמיד אותי במקום ולהוכיח לי שהחיים שבחרתי לחיות הם לא ראויים וטעונים שיפור - אני שולחת את הממליצים למערה שממנה הם זחלו.

כשהזוחלים האלה מצייצים את הציוצים המעוכים שלהם מתוך אטימות כל כל מקובעת כמו להאמין שמה שאני כותבת משקף את החיים שלי ולא יכול להיות שהטקסט נוצר למען היצירה, אין לי הרבה מה לעשות למענם, חוץ מלדרוך עליהם.

"מה יצא לך מזה שהלכת אחרי הדחפים שלך."

זה יכל להיות משפט רגיל, אפילו בנאלי.

לא שמתי לב אפילו בקריאה ראשונה.

זו שאלה בלי סימן שאלה.

וזה מעניין והופך אותו למשהו אחר לחלוטין.

חשבתי לכתוב גם מה אני חושב לגבי הפוסט שכתבת,

אבל לא כתבתי, כי אני מרגיש שאין כאן (אצלך) מקום לשיח,

אפשר לתמוך או ללכת לחפש...

יש לך את זה מבחינת הבנה ויכולת ביטוי,

את גם לא פרייארית ואפילו נראית מגניבה,

עוד קצת חמלה לעולם והכל יהיה בום בולונט.

שי - כמה פעמים אני צריכה להסביר, שבשביל להבין איך הראש הגברי עובד, לא צריך לגמור אוניברסיטה למדעי השאלות המטומטמות. צריך פשוט להסתכל. ולהקשיב.

מיני - יוד הזה לא נשמע לי משהו. תביאי את ההפוך, אני אביא את ההקשבה. שמחה שבאת  

אני חושבת לי ככה כשאני קוראת, איך תיכף אני אספר את זה ליוד, מעל הפוך.

יוד מסביר לי בד"כ איך גברים חושבים.

ואז הוא מבריז לי.

עכשיו אני צריכה למצוא מישהו אחר לדבר איתו על זה.

אויי אויי אויי  בלה

כמעט וכבר הצלחתי

ופיספסתי.....

את מספרת את החלומות והדחפים של הזכר הישראלי המצוי

אני לא מבין מי גילה לך את כל זה

האלו הסודות הכי אינטימיים שלנו

אותו זכר צריך להגרר לכיכר העיר ע"י אותו זוג  גלגלים

ולמלוק  לו את מפעל היצור שלו ....

צטט: בלה פלור 2010-06-16 08:00:30

כבר כמה ימים אני רוצה לכתוב סיפור על ריקוד הבבונדיאל הזה שהורס אותי איזה פעמיים ביום, אבל זה יותר מידי בבוני בשבילי. תשתמשי חופשי כפרה. ותודה. גם אני אוהבת את התמונה השמחה הזאת.

שמחה + כוסית = שלמוּת.

:)

בבונדיאל ! :))))

ברגעים אלה נכנס לשימוש אישי, ותודה.

הפוסט הזה פקח את עיני והביא אותי למסקנה אחת ברורה:

בחיים אני לא קורא פוסטים שלך לפני 10 בבוקר.

זה חזק מדי למוח מנומנם שחיפש משהו מחוייך להתעורר איתו על הבוקר.

עכשיו אלך לעשן סיגריה לפני שאני ממש נכנס לדכאון.

לא התכוונתי להעציב. אתם יודעים שזה לא הקטע שלי, אבל לפעמים זה בורח לי, אז אני מנסה שזה לפחות יהיה אסתטי.

וכן, אקס, אני חולה על אלה שמעמידים אותי במקום ומחנכים אותי. זה לחם בשבילי 

בעודי מאמצת את השחלות להתאושש מהפוסט ולהביא לך אותה בתשובה רגשנית, קראתי את התגובה הראשונה שכתבו לך וגם את התגובה שלך אליו. ועכשיו אני צוחקת בקול רם. ענק!

(אבל זהו, הלך לך על תגובה רצינית ואמפתית).

נשמע אמיתי מהלב.

גלידה?

אחד הטובים, בלה.

לגמרי.

נהייה לי עצוב מרוב האמת שיצאה כאן 

רציתי להוציא משהו יותר חכם להגיד אבל לא יוצא לי שום דבר

כנראה שהסתכלתי יותר מידי על הבבונים היום .. הם סתמו לי

את דרכי החשיבה ... 

אפח'ד לא מקשיב בצד השני? הא?

לכתוב זה גם טוב.

גם אם נשאר רק כאן.

...

מצאתי יותר מידי מעצמי כאן. יותר משצפיתי.

אני מייד מכניס 'עוד סיגריה אחת' לריאות, לפני שיהיה מאוחר.

ואני אקרא עוד פעם מאוחר יותר, בניסיון למצוא איזה פאק מנחם במניפסט הזה.

מצוין

מתוך מניעים זדוניים: אם אתה לא יורד נמוך עם הלשון שלך, לא תגיע רחוק.

תודה שבאת, תשתדל שזה לא יקרה יותר. חבל על הזמן הנשגב שלך.

קח את העצה שלך ודחוף אותה לסביבה הנעלה שלך. זאת שנותנת בך את האותות הנחשבים שלה. העיקר שאתה מלך.

עד התגובה שלך לא האמנתי שיש כזה דבר חסימת קשב. רק טמטום. עכשיו, שהוכחת לי ההיפך, אני אתחיל להקשיב יותר טוב לאטומים. 

מתוך מניעים חיוביים: לא מגיעים גבוה עם לשון נמוכה.

קשה לקרוא את התוכן מרוב שזה מונמך בכוונה, וזה חבל.

זמן רב מדי בסביבה נמוכה נותן את אותותיו. כדאי להגמל.

לשון נמוכה כמו לשון אלימה, גורמת לחסימת קשב אצל הקורא או המקשיב.