טוב, זהו. חזרנו לשגרת החיים. ירח הדבש עבר מהר בצורה מטורפת, הטבעות על הידיים הן כבר חלק מחיי הנישואין. כן כן, כמעט חודש- מה תגידו על זה?

אה מה מה? אחרי שפרמתי לעייפה כל פיסת טומאת- מזון בכרתים, הגיעה העת להיפגש עם המשקל שהראה לי "מותק, יאללה- יאללה, צאי- מהסרט- ותתחילי- לספור- נקודות -כי -הבטן -שלך- עוד- מעט- בגודל- של -כדורגל- עם- מקום- לחתימות- כל -שחקני-הקבוצות- שמשתתפות- במונדיאל!".

ככה המשקל. התחיל כבר לדבר מרוב לחץ. כפרה עליו ועל המחוג שלו.

אתמול, יום שני, רמת גן, קבוצת שומרי משקל. המדריכה הכוסית ריקי, גורמת לי אוטומטית לפסול מנת סביח של עובד, ברגע הראשון שאני רואה אותה. אין דברים כאלה, נו. דוגמנית על זאת. שומרת על המשקל שלה 21 שנים. 21 !!! בדיוק מספר הקילוגרמים שאני רוצה לרזות! אני נכנסת לחדר, רואה את ריקי, מורידה את נעלי הפלטפורמה, עולה על המשקל ויאללה- קילו אחד נעלם!! עוד 20 אינעל העולם!! טוב, עזבי, די. מה עכשיו 20? עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד וזאת הדרך.

אפילו מיס מומנטום המתוקה הזאת אומרת לי כל יום שהכל עניין של דרך חיים.

לפעמים הדרך קשה לי.

אין מה לעשות, אני אדם שאוהב לאכול. אני אוהבת בצקים, אני אוהבת שוקולד, אני אוהבת את כל מה שמשמין. אני רגילה מגיל קטן לתת לאוכל מקום נכבד. ולפעמים הנכבד הזה הופך ל...כבד.

מה זה לפעמים? תמיד. אח"כ מגיע התסכול, בייחוד כשאני פותחת את ארון הבגדים וכלום לא עולה. בגדים מדהימים שמלבושם נעצר מלכת. מתגעגעת אליהם בטירוף, אין מה לומר.

אז ירדתי עוד קילו. עוד קילו נעלם מחיי. אני גאה בעצמי. גאה ומאידך מודעת לכך שאם לא הייתי בקבוצה אף קילו לא היה יורד.

אתמול אחרי המפגש, אמר לי בעלי היקר משפט שכנראה הוא הסוד הכי גדול של קבוצות שומרי משקל:

 "זה לא משנה אם ירדת קילו או לא ירדת קילו. מה שמשנה זה שתמיד שאני משוחח איתך אחרי מפגש של שומרי משקל, את נשמעת שמחה מתמיד, אנרגטית".

וזה הסוד של להיות בקבוצה.

זה להרגיש שייכות. זה להרגיש תחושת הזדהות.

זה להבין שאני לא לבד בעולם של נקודות.

קבוצת פייסבוק של שומרי משקל:

http://www.facebook.com/shomreymishkal?ref=ts&v=wall