שלשום היה לי דייט. זה די נדיר לאחרונה שיש לי דייט כי לא בא לי. לא בא לי דייטים.

ניסיתי להיות נורא נחמדה והוא דיבר המון. לחצי מהדברים לא הקשבתי. חייכתי וזרקתי מדי פעם איזושהי אמירה סתמית.  הוא סיפר איזה סיפור על צמיד וניסה להדגים על היד שלי ואני רק רציתי שהוא לא יגע בי. הרגיש לי מוזר.

 והוא היה נורא נחמד והסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שאם אני אצא איתו זו תהיה פשרה מטורפת אבל אולי כדאי לנסות. כולם מתפשרים. והתחלתי להריץ בראש בזמן שהוא דיבר את כל הדוגמאות לאנשים שמתפשרים בזוגיות שלהם שאני מכירה.

ואתמול הוא שלח לי SMS שאני נורא מתוקה אבל לא נראה לו. וקיבלתי את ההודעה תוך כדי נהיגה וחייכתי לעצמי בהקלה. ואז חשבתי על זה שאני תמיד מפחדת שאני נורא ביקורתית ובגלל זה אני נותנת צ'אנס לכל אחד כמעט. למרות שלא מרגיש לי טוב. ושהרי זה כל כך טיפשי מצידי כי הרי אם לא בדייט ראשון אז בדייט שלישי הוא עדיין לא ירגיש לי טוב.

ושלא תבינו לא נכון. אני כן רוצה זוגיות. מאוד. אבל כל הדייטינג הזה כל כך לא מתאים לי. ואני  כל כך אוהבת את החיים שלי, ולא מרגישה שהם לא שלמים בלי בן זוג. יש לי המון. יש לי הכל. בן זוג יהיה פשוט נחמד. זה הכל.