כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כתבנו הצבאי צונזר

    ישראל, אוגנדה, קונגו - מה זה משנה?

    5 תגובות   יום חמישי, 4/10/07, 19:33

    באסופת התאריכים בהם אנשי דת משה וישראל נוטים למנהג מוזר של התגודדות תחת קורת סכך דקל, נחתו בבית הורי שבמושב אורחים.
    לין וג'ו הם זוג פילנתרופים מקונגו (המדינה שנמצאת ביבשת השחורה, לא הרכבת הרים שנמצאת בעיר השחורה, רשל"צ). הם מקדישים את כל חייהם למען גיוס תרומות ובניית בתי-חולים באחד המקומות בעלי ההיסטוריה הטרגאית ביותר בעולם (ושוב, לא רשל"צ).

    מטרת ביקורם היחידה הייתה כמובן התחקות אחר כל שעל אדמה עליה דרך הגיז'ס קרייס בטרם הוצלב על-ידי העם ששותה דם נוכרי בפסח. אך, למרות שנדמה כאילו זהו הדבר האחרון שמעניין אותם - לא יכולתי להימנע מלשתף אותם במעט אנקדוטות על המדינה שלימים הוקמה על אותה אדמה.
    כמובן שברגע שסיפרתי כי הנני חייל בצבא ההגנה לישראל עיניהם נפערו. יכולתי לראות את מחשבותיהם כמו הוקרנו מולי על מסך IMAX באילת, רק בלי הפרעות של ערסים עם כובע מצחייה.
    "הא! הוא בטח היה זה שיירה במוחמד א-דורה" חשבו לעצמם, בעודם מורחים על פניהם חיוך בריטי נימוסי - אותו בוודאי למדו בשיעור הליכות ארץ בשלוחת האקדמיה הבריטית שבקינשסה (קולוניאליזם? חי ובועט)
    חייכתי בחזרה. הרי שכבר הרבה זמן מאסתי בלהתנצל.


    מאסתי מלנסות להסביר שוב ושוב שהצבא בישראל מורכב מהעם בישראל: ילדים בני 18, ילדים שלא בחרו בצבא כמקצוע לחיים, שלא לדבר על בחרו מקצוע בכלל. ילדים שפשוט עושים את אשר החוק והחינוך מבית הטיל עליהם.
    מאסתי מלנסות להסביר שיש בצבא בישראל ג'ובניקים וקרביים, שמאלנים וימנים, עדיני נפש ותאווי אלימות, אח"מים ואנשים חשובים לא פחות.

    מאסתי, אז אני פשוט מחייך.

     

    ואני יודע מה השלב הבא.
    השלב הבא הוא שאתבייש. אתבייש להציג את עצמי כחלק מהגוף הזה.
    אחרי שהזוג הלך ניסיתי לעשות חושבים ביני ובין עצמי - מה הוביל לשינוי שהתחיל אצלי מבפנים (הזכויות לשרי).
    ואז נזכרתי.
    נזכרתי בחברים שלי שיושבים בלילות בבר האדום, בריף-רף או במנזר. יושבים ומתגאים בכך שהם אינם חלק מהגוף הזה שמצריך אותך להיות כמו כולם, לעלות על מדים וM16 ו"לאבד את היחודיות המיוחדת הזאת שלך, אחי".
    נזכרתי בבר רפאלי. לא בה ספציפית, כמובן. היא הרי לא מייצגת שום דבר חוץ מאשר את עצמה במסיבת קוקטיל בלובי של מלון פאלמס לאס-וגאס. 

    נזכרתי בדיון בה. בוולוט ש"היוניפרמיות" מדאיגה אותה ולא האימרה כי המשפט טוב למות בעד ארצנו מגוחך הוא. לא, האימרה הזאת דווקא נראת לה שאובה ממקומות שוחרי שלום ופציפיסטיים (ברור. חבל שלא הוספת "לאב אנד פייס מן! פאק וורס! פאק טרומפלדור! האמת היא, וולוט, שאין דבר יותר מדאיג ואלים מיריקה בפני היסטוריה ושבן-אדם מתאים לעצמו אידאולוגיות לפי צרכיו).

    פתאום הבנתי עד כמה כל הדיון הזה, שמתנהל לצערי ולצער בעלי-החיים כולם בעמודים הראשונים של העיתונים, משפיע עלי. ועד כמה זה מסוכן.
    גם עלי - הבחור שהגיע לבקו"ם עם יותר אידאלים בשקל מאשר שיר של בית-הבובות ומעולם לא נמנה על חברי קהילת הפורום "בר רפאלי שולתתת" - גם עלי בר רפאלי הצליחה להשפיע. וזה מסוכן.


    הנקודה היא, וולווט, שדיון ציבורי על איך צריך להיראות צבא ההגנה לישראל במאה ה-21 הוא לגיטימי. ויכוחים על הצורה בה אנו פועלים - מוסרי/לא מוסרי/טל מוסרי - הוא דבר הכרחי וגם חיוני לדמוקרטיה.

    אבל לגרום לי ולשאר האזרחים שכרגע משרתים בגוף הזה (כן, כן, ע"פ ויקפדיה חיילים מתברר הם גם אזרחים של המדינה) להתבייש בעצמם ובישראל - זה כבר בלתי נסלח.

    וזה מסוכן.

    נ.ב: למען הסר ספק, הכותב אינו ימני, אינו ניצי, אינו מליטריסט (למען השם, כמעט הצבעתי לבל"ד בבחירות האחרונות) אלא סתם אחד החי בתוך עמו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/9/09 19:22:
      שנה טובה

      - שנה של הכרות מעמיקה עם עצמי הקיים ושינוי לעצמי חדש.

      - שנה של שיפור מיומנויות תקשורת בין אישית.

      - שנה של שיפור האיכות של קשר זוגי קיים, של שיתוף פעולה והדדיות.

      - שנה של התמודדות נכונה עם משברים ודילמות.

      - ולמי שעובר את החגים לבד, שנה של מציאת אהבה.



      שנה מלאת אהבה,

      מאמן אישי לזוגיות

      acoach4u.co.il
        4/10/07 20:43:

      אבל אני לא סולדת מצה"ל, ואני מעריכה אותך על תרומתך.

      את דעתי על בר ועל דבריה כבר אמרתי, לא אחזור על כך.

        4/10/07 20:28:

      צודקת. כמובן שלא אמרת זאת במפורש וכמובן שהדברים שלי מכללים ולא נוגעים אליך ספציפית.

      נתפסתי אליך כמייצגת. הפוסט שלך - שהביע תמיכה בעקיפין בדבריה של ברפאלי בכך שבעצם לא גינה אותם, הציג אותם כאידאליסטיים, שוחרי שלום ופריי לאב, שהביע סלידה מכל הנוגע ל"יוניפורמי", דהיינו לצה"ל- הוא רק מחט בערימת שחט.

      רציתי רק להבהיר שהדברים משפיעים, מחלחלים. ולפעמים נדמה כאילו שוכחים זאת, כאילו הכל מותר בשם הוויכוח. אבל לא. בר רפאלי, וולוט או נחום ברנע - מבחינתי זה לא משנה. אתם המשפיעים - אנחנו המושפעים. כשאתם סולדים מצה"ל - אז מה אני וחבריי ,למעשה צה"ל, אמורים להרגיש? בושה. אנחנו מתביישים בעצמנו. וזה, כאמור, מסוכן.  

        4/10/07 19:56:

      לא יודעת איך מכל מה שכתבתי הגעת למשפט הזה:
      אבל לגרום לי ולשאר האזרחים שכרגע משרתים בגוף הזה (כן, כן, ע"פ ויקפדיה חיילים מתברר הם גם אזרחים של המדינה) להתבייש בעצמם ובישראל - זה כבר בלתי נסלח.

      מאחר שלא כתבתי את זה ולא התכוונתי לזה בשום פנים ואופן.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ********
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין