יש לי להגיד משו
פוסטים אחרונים
- ריח של חדש 8/10/13
- אין מעבר 7/9/13
- טעם של נייר 2/8/13
- אלוהים 25/6/13
- היה שלום ותודה על המילים 10/6/13
- זוכר הכל 7/4/13
0
בלילה בחלום
בלילה בחלום חזרתי לבית הספר היסודי. טיילתי בו עם אנשים שלא הכרתי והיה גם מדריך אחד שהסתובב אתנו בשכונה עד שהגענו לבית-הספר. מה הבניינים האלה הניצבים ליד בית הספר, שאל אותי המדריך בחלום, וזוגות עיניים סקרניות הופנו אלי. זה שיכון רסקו, עניתי והוא הנהן. הוא נבנה כאן כבר ב- 1983 ביחד עם בית הספר, המשכתי בהתלהבות מטופשת. בפנים, הכל השתנה. רציתי לחזור אל חדר המנהלת, שם ניצבו פרצופים מפוסלי חימר פעורי פה. להיכנס לכיתות הלימוד הגדולות, לשמוע את הלוח הירוק החורק, לרעוד למשמע המורה הגוערת בי, הבוכה, שלא הכנתי שיעורים. רציתי לחזור לימי שישי של שתים-עשרה בצהריים כשכולם יוצאים מהכיתות והולכים לקנות מתנות יום הולדת בחנות של חיים, לחכות לצלצול הצורם, לאסיפות ההורים בערבי חורף קרים כשלאורך המסדרון הארוך ניצבו עוגות שמרים זולות וקפה שחור. לשבת בחוג הפיסול ושיעורי הציור שהתקיימו במקלט למטה בימי שלישי אחר הצהריים. הנה אולם ההתעמלות, עומד כקובייה לבנה בצד מגרש הכדורגל ומסלול הריצה. ארגז חול, שירותים מסריחים, אסלות שבורות, ילדים נעולים צורחים מאחורי דלתות טרוקות בזעם, מורות צעירות חסרות הבנה וטעם, טיולים לירושלים עם שקיות ממתקים שלא נגמרים. חשבון, עברית, הבעה יצירתית, ימי חורף קפואים וקרים. אחי ואני מגיעים לבית-ספר עם גרביים ספוגות מגשם. ילדים צוחקים לעומתנו ורואים הצגה של תיאטרון בובות. בימי שלישי יש הפסקה פעילה עם ריקודי עם. פורימון של שנת 86'. המכולת הקטנה בצד שכבר מזמן אינה מכולת. בחלום ראיתי בית-ספר מודרני וחדר בקרה גדול ששולט בכפתור ואצבע על כיתות אומללות. אנשים עם אוזניות קשב ישבו מול מסכים גדולים, ומסביבי אנשים התרוצצו, אולי מהרו להספיק לשיעור. הבטתי עליהם מבעד דלת זכוכית גדולה והמדריך שלח אלי פרצוף אטום ולבן, אולי חיכה שאומר משהו. פתאום הבחנתי שאותו חדר בקרה היה כיתה א' שלי, אותה כיתה בה התחלתי שתים-עשרה שנות לימוד. היי! צעקתי, זו היתה כיתה א' שלי! כיתה א' שנייה! שלחתי יד אל הדלת כדי לפתוח ולראות מה כבר עשו שם, ואיך הכל השתנה. אבל המדריך אמר שאסור. מהכינור שלי בוקעים צלילים חדים ויפים. בית הספר הגדול ריק ודומם. אני מחייה אותו בצלילים. מוצרט, ויואלדי, שופן. בחוץ עוברת המנקה בתנועות עצלות ושוטפת את המסדרון הארוך והמבריק, מצחצחת אריחי גרניט שחורים וקטנים. ממש כמו פעם, שום דבר לא השתנה. ©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזה זיכרון... מה חלום ומה מציאות
אני זוכרת את המורה חנה ו...וזהו
ושפעם אחת שכחתי את הילקוט שלי באוטובוס
אני מזמינה לי הלילה חלום על כיתה א
:)
גם אני נשארתי ילד. הרי כולם חולמים לפעמים להשאר קצת ילדים.
אני לא חולם, אני מממש. תודה ניצה :)
מסעות בזמן חלום הם מתנה ולזכור את החלום זו עליית מדרגה. אולי המילה תשורה יפה להגדרה.
המכולת הייתה צרכניה כמו שסיגריה הייתה ציגריה, המורה בשמה הפרטי החליפה את "המורה" , רק הילד נשאר אותו הילד.
פעם סיפר לי מישהו על הימנעותו מפגישת מחזור של בית הספר. היום הוא איש מפורסם וידוע, גבר נאה ומרשים ...אבל הוא היה הילד הכי חנון (במילים של אז- ליימך) , הכי לא מקובל, הכי נמוך ושמן והנורא מכל, אימא שלו בקושי דיברה עברית ואבא שלו צלח רק במקרה שיחת חולין בלי לעשות בושות.
אין לך מושג כמה גדלת מאז, אמרתי. אבל הוא לא הלך. הוא נשאר אותו הילד.
במקום אחחר לגמרי. אני בטוח. תודה איש :)
אח הנוסטלגיה.. הזכרת לי את כיתה א' 2 שלי...
בבניין הישן של בית ספר איילון. שהוקם בשנות ה-30 או ה-40 של המאה הקודמת.
בניין כמו ב'אלכס חולה אהבה'.
את המנהל מנחם קמיל שתמיד הייתה מקטרת תקועה בזוית הפה שלו ולכן כולם כינו אותו פופאי...
את ג'ון ג'ון הקטן, השרת הנצחי שתמיד הסתובב במסדרונות עם מטאטא גדול וגער בתלמידים בשפה לא ברורה ושיניים שבורות.
את מבנה השירותים הקטן והמוזנח בחצר שתמיד הריח משתן ועצי אקליפטוסס.
ומגדל המים הישן והגדול שמאחוריו ששימש מבנה לחוגי יצירה של אחר הצהריים.
30 שנה חלפו מאז...
איפה נהיה עוד 30?