הבוקר השתעשתי בלמצוא סיומת למשפט "תמיד חלמתי להיות ..." ויצא לי "תמיד חלמתי להיות פוליאנה", וזה נכון. הדבר מפליא כי אני לא חובבת במיוחד חשיבה חיובית כפי שהיא מוצעת בספרי העזרה העצמית. אז בהמשך, תוך כדי הטיול עם הכלבה, חשבתי על ההבדל בין אלו. בחשיבה חיובית כפי שמציגים אותה בספרי העזרה העצמית ובכל מיני מקומות דומים נקודת המוצא היא שצריך ואפשר לשלוט במחשבות. הרעיון של שליטה במחשבות מעורר אצלי מיד אסוציציה של מדינת משטרה כפייתית. לעומת זאת, אצל פוליאנה תמיד היתה לי הרגשה שמדובר במשחק שהעקרון שלו הוא לנסות לראות אם אפשר להסתכל על הדברים גם באופן אחר. גם אם שתי הגישות האלו מובילות בסופו של דבר לאותה חשיבה חיובית, בראשונה יש תחושה של כליאה ובשנייה של חופש. לכן, הראשונה גורמת לי לדכדוך ואילו השנייה לשעשוע. לי אישית לא כל כך משנה אם פוליאנה תהיה עקבית במשחק ותהפוך תמיד את החשיבה השלילית לחיובית או שלפעמים ברגע של משובה היא תעשה בדיוק ההיפך. מה שחשוב לי הוא לאפשר את הקפיצה הקלילה בין עמדות שונות.* *היטיב לתאר את הקפיצה הקלילה הזו איטאלו קאלווינו בספר SIX MEMOS FOR THE NEXT MILLENNIUM (שעד כמה שידוע לי לא תורגם לעברית, אבל אשמח למידע חדש). אולי פעם תנוח עליי הרוח ואכתוב על זה משהו. |
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני קוראת אותה עד היום.
בוכה כשהיא עברה את התאונה , בכל פעם מחדש.
היא בעיניי הילדה הכי יפה בעולם. והכי מצחיקה.
והכי חכמה.
בגיל עשר הבנתי כבר שהיא תכונן את חיי.
כל השאר היו רק תוספות וניואנסים.
ותאמיני לי שהיא היתה מוצאת אלף דברים טובים מאוד גם במוות, ולא מה שאנחנו חושבים.זה צפוי מדיי.
מחלה זה באמת מאוד רע אבל אחרי שמתים לא חולים יותר.
ממש לא.
תאמיני לי אלו מחשבות חיוביות וגם הרע נראה פחות רע
ממחלה. אז הכל בפרופורציה.
את רואה, גם את קצת פוליאנה.
במקרה כזה. תמיד תגידי לעצמךשאולי יש מה להפסיד כי שווה לראות מה יקרה ביום למחרת. ברוב המיקרים
מתברר שהיה חבל להיעדר מהעולם הזה בגלל שיש דברים יפים,טובים ואנשים שכייף לפגוש.
בוודאי ענתי.
אני אגיד לך למה. כי כשאני לא שואלת מה אני רוצה להיות אני שואלת האם אני רוצה להיות, שזו שאלה פחות טובה.
אבל ענתי את כבר ישנה. את כבר כמו שאת.
אתלא צריכה לרצוךת כלום. פשוט תהיי.
למה צריך לרצות לאמץ משהו ?
למה צריך לרצות?
אולי רק להיות זה טוב.
אני גם רוצה דברים, אלך אני לא רוצה להיוךת אף אחד חוץ ממה שיש.
תנסי אולי לא לחשוב שאת צריכה להיות...למה להיות כשאת כבר הווה. וישנה. וקיימת ויש לך כבר אג'נדה.
לא נראה לי. אני סתם מתוסכלת כי אני לא יודעת איך אני רוצה להיות.
את יודעת ילדים שהם צעירים מאוד
יכולים לראות את העולם פוליאנה
גם אם חייהם בסבל, כהגנה ואף כתקווה
לימים טובים יותר.יש משהו לא בוגר בכל רמה לראות את החיים כך
ובטח לא כויטגנשטיין או קוהלת או שפינוזה
הרואים בעיני את החיים בחומרה או אפלולית.
האמצע ממש לא משמים הוא תוצר של בגרות
את שופטת את עצמך לחומרה-טוב זה די רגיל אצלך, נכון?
טוב, נו אוותר. בין כה וכה אף פעם לא הצלחתי להיות פוליאנה, רק רציתי בתיאוריה. היו גם פעמים שרציתי להחמיר עם עצמי (להיות מעין וויטגנשטיין סובל כזה) וגם זה לא הצלחתי. בקיצור, הקצוות מושכים אותי אבל אף פעם אני לא מצליחה להגיע אליהם, רק להישאר בבינוניות הסתמית או שאפשר להגדיר את זה באופן חיובי יותר, כמו שמגדיר את זה אריסטו, כאמצע הרצוי.
בעיני שיפוט מחמיר בא כהגנה
מאכזבות.
ופוליאנה זו תכונה הקיימת אצל
אנשים שאינם לומדים לקח ולא מתבגרים בתונות החיים.
אולי פוליאנה מול החמרה בשיפוט
זה שני קטבים.
איפה שהוא כשאת מחמירה בשיפוט
ומתברר לך פעם אחר פעם שהחמרת
את מפנימה את זה גם לפעם הבאה שאת שייכת לבית שמאי.
גישה של פוליאנה ברוב המיקרים שהכרתי זה פתלוגי לגמריי
רגע, רגע, ואם השיפוט שלי מחמיר?
איכשהו לי פוליאנה לא מרגישה כמי שעושה לעצמה אוטוסוגסציה כי היא לא סתם רואה דברים דרך משקפיים וורודות אלא מנסה לשחק ב-"מה יכול להיות טוב בדבר הזה?" ובמשחק הזה מפעילה חשיבה יצירתית. החלק של החשיבה החיובית פחות מעניין בעיני מאשר החלק של המשחק.
פוליאנה? זו חשיבה
אוטוסוגסטיבית הרואה הכל דרך משקפיים וורודות
נו ומחשבה חיובית
היא כשאת סומכת בעיקר על עצמך
על גישתך ועל השיפוט שלך.
זהו, שלפעמים כשמשהו ממש אחלה, אז אני מפחדת לכתוב עליו.
*
* כן! תכתבי על זה משו!
איטאלו קאלווינו הוא אחלה :-)
אני גם מרגישה ככה. ויותר מזה, אני לא בטוחה שזה פתרון נכון. לפעמים נראה לי עדיף למצות את הרע לפני שמפנים מקום לטוב.
מאד קל לתת עצות
מאד קל לכתוב או לומר-תחשוב חיובי
אך כאשר אתה בצרה ורע לך
למקד את המחשבה לאחת חיובית וטובה
זו כבר בעיה!