כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    0

    קורותיה של קובית קרח

    4 תגובות   יום רביעי, 16/6/10, 09:34


    המקרר של פעם וקובית הקרח של אז 

     גם חשמל לא היה באכזיב.

    וודאי.זה לא הגיע כלל עד סיום שהותנו במקום.כלומר עשר שנים ראינו לאור פנס הלוקס ומנורות הנפט. רומנטי?אכן!ופלא פלאים!לא אחד מאתנו הילדים ,נזקק למשקפיים- למרות שאז לא היו בילויים נוספים מלבד ים,פרחים וספרים.כתולעת ספרים מדופלמת, הייתי אמורה להיות עם משקפיים עבות בסוף מגורינו במקום.

    אך לא.בורא עולם שמעלינו ,דאג שההנהגה הניסית בביתנו לא תפסק.והיה צורך לא מעט בכך. 

    ונחזור לכותרת הסיפור.

    אם אין חשמל איך מקרר יפעל?צאו וראו... קנו הורי מקרר אשר פועל על קוביות קרח...חברי וחברותי בנהריה כבר היו בקדמה החשמלית ואני עדיין הייתי צריכה להיות "קונת הקרח הקטנה...." 

    לא.ממש לא ריחמתי או התביישתי בדבר. מפעל הקרח היה בנהריה..מרחק רב ממגורינו.וכלי הרכב שהיה אמור להוביל את הקרח היו אופני הנאמנים והמאומנים.

    אם כן,מה עושים? אימא נותנת את הכסף.אני מדוושת קודם כל למעברה הקרובה קרית חוף.אם התמזל מזלי –האוטו ה"ענק" של הקרח מחלק את תכולתו בידי אדם עם צבתות נחושת גדולות ,אשר שולף מערמות הקרח המלבניות את מרכולתו .אזי היה מניח את הקובייה על אופני.הייתי סוגרת אותם עם הברזלית המיועדת ומגיעה הביתה בחום הקיץ עם שלושת רבעי גודלו המקורי...

    אמרתי אם התמזל מזלי... והיה ולא?

    הייתי מדוושת לנהריה במהירות,נוסעת למפעל הקרח בדרום העיר.קונה את הקובייה הקפואה ומדוושת דרך השכונות לאכזיב,שערותיי הארוכות והבהירות מתבדרות ברוח.שריקות ומחמאות לא מועטות[אך כמובן שומרת על פסון..]וחברותי וחברי מביה"ס מנופפים לי לשלום. היום אני מעריכה מאד  את יכולתי לא לראות במצב משהו נחות..אפילו התגאיתי בייחוד. 

    אך מה עלה בגורל הקוביה?באיזה גודל הגיע לנחלה ?האמינו לי פחות ממחציתה אם כי דיוושתי במרץ ובהנאה וגזרתי את כל הקופונים מההופעה. 

    אמי הייתה לוקחת הקובייה לשמחתי ללא הערה...[אז הייתי הילדה הטובה שעושה הכול כרצונה]שוברת לחתיכות ומניחה בפריזר של המקרר... 

     

     

    יקירי,עשר שנות דיווש נמרץ,לא ישכחו ממני לעולם.והמפליא?אני זוכרת זאת כחוויה מעשירה...בני הנוער של היום...מה הם היו אומרים...

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/6/10 21:41:

      צטט: שולה63 2010-06-16 21:13:52

      זכרונות יפים עם טעם של עוד.

       

       

      תודה שולה
        16/6/10 21:13:
      זכרונות יפים עם טעם של עוד.
        16/6/10 17:12:

      צטט: tal_riv 2010-06-16 15:46:11

      מקררי קרח היו בארץ עד שנות השישים. היית בכושר טוב אם דיוושת כל פעם עם קובית קרח מדרום נהריה לאכזיב.

       

       

      אכן הייתי.
        16/6/10 15:46:
      מקררי קרח היו בארץ עד שנות השישים. היית בכושר טוב אם דיוושת כל פעם עם קובית קרח מדרום נהריה לאכזיב.

      ארכיון

      פרופיל

      אסתר רבקה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה

      רשימה