מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מחברת אדומה - 5
| אז למה לשמור עליך. אני מחביאה את המחברת הזאת מפניך כאילו הייתה סוד, אין סודות בפינה שלנו. לפחות כך אני מספרת לעצמי. משהו קורה לי בפנים, ואני לא בטוחה שאתה יכול לעמוד בזה. אולי בגלל זה אני שומרת עליך? אולי בגלל זה אני מרשה לעצמי להשתמש כאן במלים שבמקום אחר הייתי נזהרת בהן. פעם, כשהיינו צעירים, כשהילדים היו קטנים והחיים רק נבטו, והכול היה עדיין בשלב הטעימות וההתרגשויות, ידענו שאפשר לשים ראש זה על זו. לי היה מקום מיוחד על הכתף שלך, ולך היה מקום אצלי. והמקום הזה קיים, אני מרגישה אותו, אני מרגישה את הטמפרטורה שלו, אני מניחה יד ונרגעת לרגע, ומצליחה לנשום נשימה עמוקה אחת. לא נטשנו את המקום הזה. מעולם לא נטשנו אותו. אבל היום, עשרים ושש שנים אחרי, אנחנו מניחים ראש אחרת. אני נזהרת עכשיו. אני מרגישה שאם אניח ראש עליך, בפינה שלי, יש סיכוי שלא תעמוד בכובד. למה? למה?? הראש שלי נעשה כבד מדי? משתולל מדי? זה יהיה כך לתמיד? אולי פעם זה יפסיק? תגיד לי, תגיד לי שזה יפסיק. בבקשה. מי כאן השתנה, אתה או אני? או שנינו? אולי אף אחד מאיתנו? פעם אמרתי לך: "קשה לי." הרבה פעמים אמרתי לך: "סתם, עובר עלי יום קשה." אתה הקשבת, אבל אני לא זוכרת שענית. העיניים שלך ענו, וזה הספיק. והעיניים שלך רואות לפעמים יותר מדי, ועכשיו אני חוששת שהן רואות משהו שאני לא אדע להסביר, ואני מפחדת שתשאל, ולא תהינה לי תשובות. ואני יודעת שהקשבת, ואני יודעת שהיית, ואני יודעת שידעת שקשה לי. אבל לא ענית. ופתאום אני לא רוצה לכתוב פתאום. המלים שלי מפחידות אותי. שוב אני בורחת לחיים האחרים שנבראים שם במחברת האדומה. יש שם שני ילדים קטנים שאני לומדת להכיר ואימא אחת שאין לי מושג מי היא, והיא נשארה מאחור לזמן מה, עד שיגיעו כולם צרורים וארוזים, עם קרטונים וארגזים ומזוודות וכל מה שנחוץ לשנתיים של דוקטורט באוקספורד לפגוש את אלכס הזה, מעוצב הזקן עם הטלאים בז'קט הקורדרוי שלו. אתה זוכר את הטיול שעשינו באוקספורד בשנת 82? לפני כל ההתחייבויות ולפני כל הלחצים ולפני כל המחשבות האחרות?
יום שלישי, 15.4.2003, ערב-ערב פסח אלכס, לא כתבתי כמה ימים. אני רוצה להגיד שלא יצא לי, אבל האמת היא שלו רציתי הייתי מוצאת זמן. אבל לא רציתי. תקרא לזה עניין של פרופורציות. אני קראתי לזה טמפרטורה לפני כמה מיילים. אני כותבת וכותבת, ואתה מדווח. עונה לפי הסדר שהיית כאן, ושם, שהחלון שלך צופה לשביל עם עצים יפים, שהשולחן שלך קטן מדי וביקשת להחליף ואיזה פלא, מה שבארץ היה לוקח שבועות, נפתר תוך שעתיים וכבר ניצב שולחן חדש בחדר שלך, כתבת שעוזרת המחקר שפגשת נראית נחמדה אבל חסרת ניסיון, שהבטיחו עוד עוזר אחד אבל עדיין לא פגשת בו. ועכשיו אנחנו מדברים על חדר באגף החדש לפיזיקה מולקולרית-ביולוגית-מנדרינית-מקסימלית - אני לא מנסה אפילו להבין על איזה סעיף בפיזיקה המיוחדת הזאת קיבלת את ההזמנה לבוא לדוקטורט המרשים והמיוחד הזה. אתה שואל שאלות פרקטיות. מה עם האוטו, האם התקשרתי כבר למוסכניק הערבי ההוא מבית צפאפא שתמיד עזר לנו עם המכוניות, האם אמרתי לו שבקרוב אצטרך למכור את האוטו ושיתחיל לחפש קונה. אתה כותב לא להתפשר על מחיר. אתה שואל על הילדים. התמונה ששלחת, זאת שדידי רצה כל כך לגעת בה- של הדבורה עם הפסים השחורים, ממש כמו הדבורה מאיה מהסרט המצויר. אני לא יודעת להסביר לך, אני מרגישה בחוץ. ואני לא יודעת מה לכתוב. מכל התסריטים של הגיבורים שדמיינו לעצמנו כשתכננו את החודשים האלה שלפני הנסיעה לא הבאתי בחשבון תסריט כזה - שאני מרגישה בחוץ. כאילו נעלו את הדלת ושכחו אותי בחוץ. אני לא רגילה לזה. יש לי הרגשה מוזרה כאילו מאחורי הדלת קורים דברים שאני לא יודעת עליהם, ואתה ממשיך לכתוב כאילו כלום ולשלוח דבורות-מאיות לילדים וסיפורים על גודל השולחן שלך. בעבודה שואלים אותי לפחות פעם ביום אם יש תאריך כבר, ומתי אני עוזבת, האם אני מתכננת איזו מסיבת פרידה, האם אני רוצה בכלל משהו כזה. שואלים מה אני צריכה, האם אני צריכה עזרה באריזה, או עם הילדים. אני כל כך לא יודעת מה לענות לכל השאלות האלה כי הראש שלי בכלל לא שם. בקרוב מאוד אצטרך להתחיל לחשוב מה עושים בגנים של הילדים, ואני לא רוצה לחשוב על כל אלה לבד. הגננת של אוהד אומרת שהוא משתולל, שהוא מרביץ, שהוא בועט, שהוא מושך שיער לבנים, שאני צריכה למצוא דרך להסביר לו דברים שהוא לא מבין. תגיד לי איך עוד להסביר לו שאבא נסע והוא נמצא רחוק, בצד השני של המחשב, שלפעמים אפשר לדבר אתו בסקייפ, שהוא שולח תמונות, שהכול בסדר, ובקרוב ניסע כולנו למקום חדש ונגור בו ונכיר אנשים חדשים, ונהיה שם שנתיים, ואז נחזור. אלף פעם הסברתי לו את כל זה, אלף פעם. אולי זה גדול עלי. או עליו. או על כולנו. אולי לא הייתי צריכה לכתוב לך היום. אלכס. אולי עדיף שאסיים את המכתב הזה כאן. איילה רוצה לעשות מסיבת פיז'אמות ביום שישי הקרוב, להזמין שתי חברות ולראות סרטים בסלון עם שמיכות וכריות ופופקורן. רציתי לשאול מה דעתך, אבל אני לא שואלת. אני צריכה להחליט החלטות כאלה לבדי.
אני. |
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אמרו כבר הכל לפניי יקירתי,
על כישרון כתיבתך הרי אין ויכוח את זורמת וזורמת גם כשהרגשות מתפתלות , נכרכות אחד בשני, ןהניגוד הזה בין אישה בוגרת וצעירה מעניין,
אני הולכת לקרוא עוד קצת,
מעניין איך תמשיכי, איך תפתחי את העלילה ולבסוף איך תקשרי את החוטים,
לי אין ספק שתעשי את זה בהצלחה.
צליל
אני קצת בפיגור , בקריאה של הסיפור הנברא שלך, רק עכשיו הגעתי לפרק 5 ועדיין לא הגעתי ל-6 :-)
השורה האחרונה הייתה מאוד חשובה מבחינתי:
כשכותתב מבינה שעליה לעשות החלטות לבד.
תודה, כתיבה נפלאה, ממיסה ועושה התרווחות בלב.
למה כשאני מסתכלת על השורות ברקע של הדף שלך וגם כשאני קוראת אותך אני מרגישה את הסריגה של המילים, מחליקה על המסרגות ומתקדמת וגודלת במין שלווה מיוחדת שכזו שבונה את הסיפור והכל הולך ונעשה.והסריג מחליף צבעים לפי הצורך, ותחושת הרכות מתפשטת בי למגע עם מה שנוצר.
ופתאו אני לא רוצה לכתוב פתאום- משפט ענק.
חוצמזה, אני מזדהה עם כל מילה של רוח האדם, כולל הדפקא.
יקירה שבתי להאיר לך
את השבת בכוכב הערכתי.
מרתק.
עכשיו אני צריכה ללכת אחורה קצת להשלים פרטים שלא הייתי פה. אבל גם החלק המנותק הזה מרתק!
" כאילו נעלו את הדלת ושכחו אותי בחוץ. אני לא רגילה לזה. יש לי הרגשה מוזרה כאילו מאחורי הדלת קורים דברים שאני לא יודעת עליהם, ואתה ממשיך לכתוב כאילו כלום ולשלוח דבורות-מאיות לילדים וסיפורים על גודל השולחן שלך. "
כאילו מסתכלת על עצמי ועל ספור חיי "אתה ממשיך כאילו כלום" ואני מחוץ לסיפור אך בתוכו, מביטה ולא יודעת ...
יקירתי המופלאה
תודה על רגעי הקסם הללו...
אל תחדלי!
דיתי יקרה
אני קורא וחושב רק על ייחוד כשרון הכתיבה שיש לך.
זה נשמע לי כמו מוסיקה עם הקונטרה פונקט, הגלאשנדו וכל השאר.
אני בטוח שאת מבינה מה אני כותב. אז ימים יפים שיהיהו לך והרבה
ושהמחברת האדומה לא תדהה ולא תתקמט.
חיבוק
שוקי
מעניין סיפורך עדית.
ממתינה להמשכים...
אישה בוגרת כותבת יומן ומה שנברא בתוך המחברת האדומה היא מציאות עלילתית חיה ונושמת הווייה וחיים אחרים. שאלתי את עצמי כבר מהפרק השני מה יהיה על הילדים? אבא בארץ רחוקה מחפש מקום מגורים למשפחתו שתבוא. לא קל בכלל להפרד מחברת ילדים וחברת מבוגרים. פרידה לצורך נסיעה, היא פרידה. יש הבוחרים לא להפרד בכלל נעלמים ממקום המפגש ויש המביעים את התנהגותם כמו אוהד בבעיטות, במכות וכל זה נובע מהקושי שלו להפרד מחבריו. זה קשה למבוגר וזה קשה לילד.
אני חושבת שצריך עם ילדים לדבר בגובה העיניים, להסביר שזו נסיעת עבודה של אבא ואבא לא יכול לחיות הרחק מהמשפחה שלו, ואת החברים ואת המשפחה הקרובה תמיד תוכלו לבקר בחגים. הפרידה איננה לתמיד. במושגים של ילדים הכל נמע טוטאלי וחתום. פה צריך לעצור את נימת ההסברים ולדבר כמו גננת לא רק לאוהד אלא לילדי הגן בכלל. כי תפיסת מושג הפרידה אצל ילדים שונה מתפיסה אצל מבוגרים.
אני יכולה לתת לך דוגמא אישית, במשך חודש ימים הזכרתי לבנות שטיפלתי בהן שבתאריך כזה וכזה אנחנו נפרד. בתאריך הזה, יהיה המפגש האחרון שלנו. הן היו שתי בנות מעולמות שונים. אחת באה להפרד והשניה לא. הבנתי את הצעד שלה, זה הקושי בפרידה. ילד בכל גיל לא יכול לשאת פרידה. פרידה עבורה ועבור אוהד זה נטישת חברים, קשר שנגדע, מוות בשפה שלהם.
דיתי,נגיעה בדמויות היא תיאור עולם ומלואו של דמות, נגעת באוהד אך זה לא מספיק, הייתי מרחיבה את הדמות של אוהד , נכנסת לנעליו ומביאה הנה את התחבטויותיו, לבטיו, כי זה ילד שאנו הקוראים לומדים להכירו מפרק לפרק, הדמות צריכה להיות קרובה אל הקוראים ולא רחוקה מהם. תני לנו להרגיש את הדמות ושתפי אותנו בשאלה הנוגעת לדמותו.*כתיבה יפה את יודעת,אשמח אם כשתסיימי תוציאי אצלי.
עדית יקרה
מרתק המעבר הזה בין הבוגרת לצעירה. .
מזדהה עם כל אחת בדרכי.
בהחלט הראש מרגיש כבד יותר או שביר יותר מפעם היום.
וכן תקשורת בכתיבה לפעמים מרגישה שנמצאים בחוץ ואין באמת קירבה.
כי מילים לפעמים הן יותר ולפעמים פחות מגוף.
אוהבת שלך שרי
נהנית לקרוא אותך
תודה :)
להסיט אותך מהשיט?
משימה בלתי אפשרית...
צ"ל ..."לא אחזור".
זה לא נסיון בגרמנית :( ואל תנצלי את זה כדי להסיט.
תפתחי בוויקיפדיה.
יש . יש גם ביולגיה ריגשית, ביולוגיה נפשית וביולוגיה שיט.
יש הכל.
רק צריך ראש פתוח ורוחב מבט.
כשאדם עסוק בשיט,
הראש שלו לחוץ והעיניים עצומות.
גם החדרון הקטנטן חוסם מבט למרחב.
בטח. גם.
אם יצא לי מסע בתוך הראש שלך לא אחזוא ממנו לעולם. זה ברור לי.
איך אותו ראש יכול פעם להיות כבד
ופעם קל...
עובדה. יכול.
(תודה על הלינק. לא טעית (-: )
איזה סיפור נפלא
את כותבת יפה שבא לבכות.
ואת בטוח הפרופסורית לבילוגיה של הדקויות.
ומה איכפת לי שזו לא את ולא מישהו ספיציפי
בטח יש כזה המורכב כמו מצרף
מהרבה כמוך וכמוני. וזה מה שיש בסיפור טוב
גם אלה שמתאכזבים שזה לא את
וגם אלה שמוצאים שזה בעצם הם.
ואת אלה עם הרבה קנאה בקלות כתיבתך
שכתובה בקלות של שירבוט
אבל נוגעת בנימים הכי עמוקים
של הרגש.
" תגיד לי איך עוד להסביר לו שאבא נסע והוא נמצא רחוק, בצד השני של המחשב, שלפעמים אפשר לדבר אתו בסקייפ, שהוא שולח תמונות, שהכול בסדר, ובקרוב ניסע כולנו למקום חדש ונגור בו ונכיר אנשים חדשים, ונהיה שם שנתיים, ואז נחזור. אלף פעם הסברתי לו את כל זה, אלף פעם."
.
נדמה לי שלעצמה היא עוד לא הסבירה. דיברה כן, אלף פעם, אבל עוד לא הסבירה או קיבלה תשובה שתשב בטמפרטורה הנכונה, בפנים ולא בחוץ. תשובה כזו שאפשר יהיה לארוז בנחת ובשקט, לשלוח לחו"ל או להשאיר בארץ ולהתקדם. העיקר להתקדם הלאה. כי עכשיו הבית ממתין קודם כל למיון הראשוני, העקרוני - מה לוקחים ומה משאירים. ועד שזה יקרה הוא (והיא) ימשיכו להשתולל ולמשוך בשערות.
למחברת האדומה אני קורא "מחברת קפה".
לחלק הכחול אני קורא "רפסודיה בכחול" = Blues !!
הבחוץ הזה, לא מרגיש לי טוב.
וכשאני חושבת על כך, גורם התכווצויות בבטן.
הכתיבה משובחת ומאתגרת כתמיד.
איתך, גם בהמשך, יעל
עדיתי
תודה
אני דווקא לא מרגישה בחוץ. נשאבתי פנימה לגמרי, לתוך הסיפור...
(מצד שני, זה החלק שצד את עיני, בקריאה ראשונה...)
גידון באמת חכם...
ולשים ראש הוא הדבר שאני הכי רוצה לפעמים, ככה, רק להניח,
עכשיו הנחתי ראש על המילים שלך
ואגב, פיזיקה מנדרינית היא הפיזיקה הכי הכי אהובה עלי :)
נשיקות יקרה לי וחיבוק אחד גם
ואני מפלרטטת עם מילותייך, זורמת עם מחשבות המתעצמות במחברת האדומה!
תודה, דיתי
איזה יופי של סיפור.
תוכן כובש (הבנתי נכון שזהו חלק מיריעה נרחבת יותר?)... עושה רצון לדעת יותר.
טכניקה טובה. גם משכנעת וגם מסקרנת.
שמח שרק סיפור בגלל עצב מסויים שנסוך בו (בלי שתהיה סיבה אמיתית בתוכן).
תודה ששיתפת.
שחר
ממש לא איכפת לי מי הכותבת או על מי זאת אומרת. השאלה היא האם עולה אמינות מהכתוב והתשובה היא ... מאד.
נרקם פה משהו יפה לאללה.
אני כרגע בקריאת מכתבים אצלך ואצל שלוימה ומעניין שגם אני כבר חודשים חושבת על אותו הדבר ועוד לא התחלתי.
אולי זה לא הזמן, אולי יגיע הרגע.
מה שכן זה מהנה לאללה.
רונית
איש חכם.
איש חכם מאוד.
תמי, נסי לאיית לו "הומור-ציני" באנגלית.
אולי את זה הוא יבין.
הבהרה חשובה:
זהו סיפור. לא יותר ולא פחות. אף אחת מהדמויות בו אינה אני. בסיפור המסגרת הכתוב באדום כותבת אישה בוגרת יומן פרטי לעצמה, ובו היא ממציאה סיפור על משפחה אחרת, העומדת לפני שלב שינוי בחייה.
אתם, הקוראים - חפשו, מצאו, שוחחו, הזדהו, אהבו, כעסו - על כל אחת מהדמויות. הכל לגיטימי. כאמור: זה אינו אלא סיפור שהולך ונברא, פרק אחר פרק.
ותודה גדולה מראש לכל מי שיגיע ויקרא ויהיה שותפי במסע.
.
עדית
.
אז....בתור חברך/שותפך למסע....
תרשי לי... נכון ? אז...
אין דברכזה "סיפור, לא יותר ולא פחות"
פשוט אין....
אז אולי...אף אחת מהדמויות אינה את,
אך בכל אחת ממנה - יש ממך,
וכל אחת מהן נושמת משהו מנשימותייך.
.
ואני מתרכז דפקא בחלק הראשון דפקא,
נדמה לי כי הדרמה המתחוללת ונוצרת בו,
הרבה הרבה יותר מרתקת.
וגם.....הרבה יותר מחוברת אלייך.
שאלה טובה -
מי/מה מעניין יותר - המחברת,
או דמוייותיה..
"מי כאן השתנה, אתה או אני? או שנינו? אולי אף אחד מאיתנו? "
הערה שככתבת
הבהירה לי הרבה דברים
בכל זאת זה עדין מדבר אלי
במיוחד האותיות האדומות
בסיפור מספר חמש
כי זה חיי כולנו.
וזהו המשפט שהכי דבר אלי
אין לי תשובות!
והאלכס הזה
מוטב שיתעשת על עצמו
כי אחרת גם אני אתחיל לא
לסמפט אותו.
עדית היקרה,
אני אתך במסע, לאורך כל הדרך, ונהנית מאוד.
חברתך, אנה
ברור שיש.
תפתחי בוויקיפדיה.
יש . יש גם ביולגיה ריגשית, ביולוגיה נפשית וביולוגיה שיט.
יש הכל.
רק צריך ראש פתוח ורוחב מבט.
הפרספקטיבה, חשבת שיש לה חוקים קבועים?
מה פתאום.
הפרספקטיבה משתנה כל הזמן. וכך גם הביולוגיה.
יש הוכחות.
ומחקרים.
וסקרים שמראים.
גם עישון נחשב רע .
מי אמר.
אני אוכיח לך שעישון זה טוב.
הכל משתנה ממי, וגם הביולוגיה.
יש לי חבר שטוען , עם הוכחות,
שהוא משנה את הגנטיקה שלו כשהוא עושה ספורט.
רחמנה ליצלן ,
באמת.
מוכשרת ויפה שלנו
המסע הזה לא קל בכלל.
את -
ממשיכה לגעת בנשמותינו
רגישה אחת.
"להרגיש בחוץ" ....
זהו רגש כמעט בלתי נסבל
מכירהאותו...
אני חייתי אתו והתחסנתי.
זה אפשרי.
אוהבתאותך כמו שאת.
בהמשך שלי-
את לא חייבת לנסוע לקור ההוא
אפשר להשאר כאן.
אני גם רוצה פעם להשתמש בצוק העיתים.
ברור שזה רק סיפור ההולך ונבנבה רק מקרי הוא שזה דומה לסיפורו שלו שלה...
יפהמאד את כותבת. כאילו זו את באדום ובכחול זה גם.
:) סוכם
גםאני רוצה לשים את הראש שם בשקע ההוא של הכתף...כי גם לי קצת כבד...גם באדום וגם בכחול...[וזה רק נדמה לי או שנכנס לי קצת חול לעיניים ובגלל זה הן דומעות?]
אוהבת אותך
כמובן שבגלל צוק העיתים
אני ברוב טמטומי הפסדתי
אי אלו פרקים..
אחזור לקרוא אותם בהפלא ושקט
כי פה אני מתעסקת
רק בשאור ולקט.
הסיפור מסקרן ומרגיש
אבל מה יום מיומיים
אין על עטך ועל המקלדת
גם כשהכתוב , כתוב
במחברת..
אחותי המתוקה
הנהדרת
רוקמת מילים כרגיל,
לתפארת.
יום אחד , והיום לא יהיה כאתמול
יקומו כל מילותייך
וייצאו במחול.
מתה עליך.
נראה לי שאנ'לא ממש מתה על אלקס, זה הגיוני? מה הוא יושב בחול..רחוק ..שיבוא פה.
הבהרה חשובה:
זהו סיפור. לא יותר ולא פחות. אף אחת מהדמויות בו אינה אני. בסיפור המסגרת הכתוב באדום כותבת אישה בוגרת יומן פרטי לעצמה, ובו היא ממציאה סיפור על משפחה אחרת, העומדת לפני שלב שינוי בחייה.
אתם, הקוראים - חפשו, מצאו, שוחחו, הזדהו, אהבו, כעסו - על כל אחת מהדמויות. הכל לגיטימי. כאמור: זה אינו אלא סיפור שהולך ונברא, פרק אחר פרק.
ותודה גדולה מראש לכל מי שיגיע ויקרא ויהיה שותפי במסע.
.
עדית