אז למה לשמור עליך.

אני מחביאה את המחברת הזאת מפניך כאילו הייתה סוד, אין סודות בפינה שלנו. לפחות כך אני מספרת לעצמי. משהו קורה לי בפנים, ואני לא בטוחה שאתה יכול לעמוד בזה. אולי בגלל זה אני שומרת עליך? אולי בגלל זה אני מרשה לעצמי להשתמש כאן במלים שבמקום אחר הייתי נזהרת בהן. פעם, כשהיינו צעירים, כשהילדים היו קטנים והחיים רק נבטו, והכול היה עדיין בשלב הטעימות וההתרגשויות, ידענו שאפשר לשים ראש זה על זו. לי היה מקום מיוחד על הכתף שלך, ולך היה מקום אצלי. והמקום הזה קיים, אני מרגישה אותו, אני מרגישה את הטמפרטורה שלו, אני מניחה יד ונרגעת לרגע, ומצליחה לנשום נשימה עמוקה אחת. לא נטשנו את המקום הזה. מעולם לא נטשנו אותו. אבל היום, עשרים ושש שנים אחרי, אנחנו מניחים ראש אחרת. אני נזהרת עכשיו. אני מרגישה שאם אניח ראש עליך, בפינה שלי, יש סיכוי שלא תעמוד בכובד.

למה? למה?? הראש שלי נעשה כבד מדי? משתולל מדי? זה יהיה כך לתמיד? אולי פעם זה יפסיק?

תגיד לי, תגיד לי שזה יפסיק. בבקשה.

מי כאן השתנה, אתה או אני? או שנינו? אולי אף אחד מאיתנו?

פעם אמרתי לך: "קשה לי." הרבה פעמים אמרתי לך: "סתם, עובר עלי יום קשה." אתה הקשבת, אבל אני לא זוכרת שענית. העיניים שלך ענו, וזה הספיק. והעיניים שלך רואות לפעמים יותר מדי, ועכשיו אני חוששת שהן רואות משהו שאני לא אדע להסביר, ואני מפחדת שתשאל, ולא תהינה לי תשובות. ואני יודעת שהקשבת, ואני יודעת שהיית, ואני יודעת שידעת שקשה לי. אבל לא ענית.

ופתאום אני לא רוצה לכתוב פתאום. המלים שלי מפחידות אותי. שוב אני בורחת לחיים האחרים שנבראים שם במחברת האדומה. יש שם שני ילדים קטנים שאני לומדת להכיר ואימא אחת שאין לי מושג מי היא, והיא נשארה מאחור לזמן מה, עד שיגיעו כולם צרורים וארוזים, עם קרטונים וארגזים ומזוודות וכל מה שנחוץ לשנתיים של דוקטורט באוקספורד לפגוש את אלכס הזה, מעוצב הזקן עם הטלאים בז'קט הקורדרוי שלו.

אתה זוכר את הטיול שעשינו באוקספורד בשנת 82? לפני כל ההתחייבויות ולפני כל הלחצים ולפני כל המחשבות האחרות?

יום שלישי, 15.4.2003, ערב-ערב פסח

אלכס,

לא כתבתי כמה ימים. אני רוצה להגיד שלא יצא לי, אבל האמת היא שלו רציתי הייתי מוצאת זמן. אבל לא רציתי. תקרא לזה עניין של פרופורציות. אני קראתי לזה טמפרטורה לפני כמה מיילים. אני כותבת וכותבת, ואתה מדווח. עונה לפי הסדר שהיית כאן, ושם, שהחלון שלך צופה לשביל עם עצים יפים, שהשולחן שלך קטן מדי וביקשת להחליף ואיזה פלא, מה שבארץ היה לוקח שבועות, נפתר תוך שעתיים וכבר ניצב שולחן חדש בחדר שלך, כתבת שעוזרת המחקר שפגשת נראית נחמדה אבל חסרת ניסיון, שהבטיחו עוד עוזר אחד אבל עדיין לא פגשת בו. ועכשיו אנחנו מדברים על חדר באגף החדש לפיזיקה מולקולרית-ביולוגית-מנדרינית-מקסימלית - אני לא מנסה אפילו להבין על איזה סעיף בפיזיקה המיוחדת הזאת קיבלת את ההזמנה לבוא לדוקטורט המרשים והמיוחד הזה.

אתה שואל שאלות פרקטיות. מה עם האוטו, האם התקשרתי כבר למוסכניק הערבי ההוא מבית צפאפא שתמיד עזר לנו עם המכוניות, האם אמרתי לו שבקרוב אצטרך למכור את האוטו ושיתחיל לחפש קונה. אתה כותב לא להתפשר על מחיר. אתה שואל על הילדים. התמונה ששלחת, זאת שדידי רצה כל כך לגעת בה- של הדבורה עם הפסים השחורים, ממש כמו הדבורה מאיה מהסרט המצויר. אני לא יודעת להסביר לך, אני מרגישה בחוץ. ואני לא יודעת מה לכתוב. מכל התסריטים של הגיבורים שדמיינו לעצמנו כשתכננו את החודשים האלה שלפני הנסיעה לא הבאתי בחשבון תסריט כזה - שאני מרגישה בחוץ. כאילו נעלו את הדלת ושכחו אותי בחוץ. אני לא רגילה לזה. יש לי הרגשה מוזרה כאילו מאחורי הדלת קורים דברים שאני לא יודעת עליהם, ואתה ממשיך לכתוב כאילו כלום ולשלוח דבורות-מאיות לילדים וסיפורים על גודל השולחן שלך.

בעבודה שואלים אותי לפחות פעם ביום אם יש תאריך כבר, ומתי אני עוזבת, האם אני מתכננת איזו מסיבת פרידה, האם אני רוצה בכלל משהו כזה. שואלים מה אני צריכה, האם אני צריכה עזרה באריזה, או עם הילדים. אני כל כך לא יודעת מה לענות לכל השאלות האלה כי הראש שלי בכלל לא שם. בקרוב מאוד אצטרך להתחיל לחשוב מה עושים בגנים של הילדים, ואני לא רוצה לחשוב על כל אלה לבד. הגננת של אוהד אומרת שהוא משתולל, שהוא מרביץ, שהוא בועט, שהוא מושך שיער לבנים, שאני צריכה למצוא דרך להסביר לו דברים שהוא לא מבין. תגיד לי איך עוד להסביר לו שאבא נסע והוא נמצא רחוק, בצד השני של המחשב, שלפעמים אפשר לדבר אתו בסקייפ, שהוא שולח תמונות, שהכול בסדר, ובקרוב ניסע כולנו למקום חדש ונגור בו ונכיר אנשים חדשים, ונהיה שם שנתיים, ואז נחזור. אלף פעם הסברתי לו את כל זה, אלף פעם. אולי זה גדול עלי. או עליו. או על כולנו.

אולי לא הייתי צריכה לכתוב לך היום. אלכס. אולי עדיף שאסיים את המכתב הזה כאן. איילה רוצה לעשות מסיבת פיז'אמות ביום שישי הקרוב, להזמין שתי חברות ולראות סרטים בסלון עם שמיכות וכריות ופופקורן. רציתי לשאול מה דעתך, אבל אני לא שואלת. אני צריכה להחליט החלטות כאלה לבדי.

אני.