| בפתיחת פרשת חקת קוראים אנו על טומאת המת. אדם הנטמא לטומאת המת, טמא הוא לשבעה ימים עד שתיטהר. חיזקוני מפרש: "...החמיר בטומאת אדם עלכל טמאות שבעולם... לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מֵתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים ובעלי אוב... ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות...". שלושה טעמים לפי חזקוני לעניין, והטעם השני קשור לעצם עניין עבודה זרה, שלא יהיו דורשים אל המתים, שלא יהפוך המת ולא קברו אמצעים דרכם מנסה האדם להבין את מציאותו ולנחש את עתידו, או לחקור נסתרות... לא קבר הצדיק, נראה לפי גישה זו, הוא המחולל שינוי, אלא רק התפילה,הבקשה, פתיחת הלב והחיבור האמיתי של האדם לשורש קיומו האלוקי. אין זה מתרחש באופן מאגי בגלל האבנים או הגופה. תפקידו של המת לחזור לעפר עולם. לא יותר מזה. לא פחות מזה.
בהמשך הפרשה מובא עניין נחש הנחושת: "ויעש משה נחש נחשתו ישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את האיש והביט אל נחש הנחשת וחי" (במדברכא/ט). במבט ראשון נראה דבר תמוה שהרי מקפידה התורה להזהיר אותנו על עבודה זרה מכל סוג שהוא ואף על כל מיני כישופים וניחושים הנעשים באמצעות חפצים מחפצים שונים (ראה דבריםיח/ט-יג) ומצד שני באה התורה ומספרת לנו על כך שכביכול אובייקט מוחשי זה, נחש נחושת, יכול לרפת אנשים! האם צריך רמז יותר בוטא לעבודת אלילים מחפץ מתכתי כלשהוא אשר מרפא אנשים מלהסתכל עליו? ועובדה היא שמאות שנים אחרי זה אנו מוצאים שאכן עם ישראל הפך את אותו חפץ אשר כנראה נשמר במשכן לאובייקט מאגי של ממש עד כדי כך שחזקיה המלך אשר עשה אתהישר בעיני ה' "הוא הסיר את הבמות ... וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן" (מלכים ב, יח/ד). למרות האיסור, נהפך אותו נחש נחושת לחפץ אשר האנשים יחסו לו כוחות על. כך אומר הרלב"ג: "היו בני ישראל מקטרים לו - הנה חשבו שתהיה לזאת הצורה מדרגה א-להית מפני שעשאה משה והיה כל הנשוך וראה אותו וחי והנה קרא לו חזקיה נחשת שלהן כאילו יאמר שאין לזאת הצורה כח כי אם מה שיש מהכח לנחשת". חיזקיה מבין שרק ע"י הריסתו של החפץ אפשר יהיה לא רק למנוע את העבודה הזרה אלא גם להוכיח שהחפץ הוא רק חתיכת נחושת שניתן להרוס אותה ואין לו שום כוח על טבעי.
במסכת ראש השנה (ג, ח) למדנו: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' (שמות יז), וכי ידיושל משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפימעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבראתה אומר (במדבר כא) 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי'וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבםלאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים"
המשנה עושה הקבלה בין שני אירועים אשר המקשר שבניהם: אירוע המתרחש כתוצאה של מעשה אשר איננו סיבת האירוע. ברור לכול שלא הידיים של משה הן הגוררות ניצחון או כשלון, כפי שברור לכל שלא נחש נחושת מרפא או ממית אנשים. אבל מעבר לכך שואלת המשנה שאלה נוספת והיא: איך יתכן שאותו דבר שממית גם מחייה? שאותן ידיים המביאות ניצחון, מביאות גם תבוסה? שתי תוצאות הפוכות נגרמות פה ע"י אותה סיבה כביכול. והתשובה פשוטה, הסיבה אינן הידיים וגם לא הנחש אלא גם זה וגם זה נעוצים בקשר של האדם לה', "ברגע שמשעבדים אתליבם לאביהם שבשמים". יש לשים לב שלא כתוב הכול תלוי בה', אלא דווקא בכוונתו של האדם ובהתכוונותו לה'. חיבורו של אדם אל מקורו הוא הנותן לו את האפשרות לריפוי, הרי כוונה ותפילה היוצאות ממעמקי נפשו של האדם, ללא שום מחיצה בינו לביןבוראו, בינו לבין מהותו. האדם ללא תיווך. הוא וכוונתו הפנימית החשופה והאוטנטית.רק דבר כזה יש לו את יכולת הריפוי. רק דבר כזה יש לו את יכולת הניצחון. לא משה בעל סגולות מיוחדות, ולא נחש הנחושת.
רבנים, צדיקים ואנשי מופת, יכולים להוות השראה אך הם לא יכולים לבוא במקום חיבורו הישיר של האדם לבוראו. חיבור זה הינו רק פנימי, מהותי לנשמתו שלהאדם.
שבת שלום! אתל ברילקה מרצה, מנחה ומאמנת אישית 0507830151
|